החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בדבר מיכל האמוניה התקבלה במחיאות כפיים ובהתרגשות גדולה בקרב ארגוני הסביבה והפעילים. ואכן, יש מקום לשמחה. השופטת ג’אדה בסול עשתה באמצעות פסק הדין שניסחה את מה שאף שר, אף ראש עיר ואף פקיד ממשלתי לא עשה לפניה. כולם ידעו לפזר הצהרות, להקים ועדות ולהבטיח הבטחות, אבל אף אחד מהם לא קיים את ההבטחות. היו כאלה שקראו להחלטה “אמיצה”. אז זהו, שלא. לא מדובר בהחלטה אמיצה אלא בהחלטה נכונה. החלטה נכונה מהבחינות המשפטית, הציבורית והעובדתית. השופטת עשתה את עבודתה באופן מקצועי וראוי, ולא חיפשה להיות אמיצה או גיבורה, לא בעיני התקשורת ולא בעיני הציבור.
כל אותם “מנהיגים” ופוליטיקאים, שלא קיבלו החלטה דומה עד היום או לא ביצעו החלטות בעניין, לא עשו זאת מתוך פחד או חוסר אומץ. הם עשו זאת מתוך מדיניות – מדיניות ברורה ומכוונת של העדפת שיקולי בעלי ההון שהם אלה שמכתיבים את המדיניות, ובמיוחד במפרץ חיפה. בלשונה של השופטת בסול: “עסקינן במצב שנמשך שנים, כאשר הרגולטור איננו פועל בשקידה הראויה למציאת פתרונות, בה בעת שאוכלוסייה אזרחית גדולה חשופה לסכנות מהמשך ניהול העסק דנן”.
פסק הדין לא בהכרח יפתור את הבעיה או יסיר את הסכנה מעל תושבי האזור, ומיכל האמוניה כנראה יישאר חלק מהנוף החיפאי גם בתקופה הקרובה. יש סיכוי גם שפסק הדין בכלל יתבטל או ישונה בערכאה גבוהה יותר. מה שכן אפשר להגיד, ובבטחה, הוא שפסק הדין וחוות הדעת החשובה והמקיפה של צוות המומחים בראשותו של פרופ’ אהוד קינן יצרו נקודת זמן היסטורית וחשובה. מעתה המאבק נגד מיכל האמוניה, ואולי נגד התעשייה המזהמת כולה, יהיה מחולק לשתי תקופות – זו שלפני וזו שאחרי.
מעתה ואילך השיח יהיה שונה. המאבק יתבסס על עובדות ועל הוכחות כדוגמת דוח המומחים של קינן, ולא על דוחות כמו דוח המל”ל שהתברר בדיעבד כי הוא מומן על ידי חיפה כימיקלים. השיח כולו חייב להיות מוביל ולא נגרר, נאחז בעובדות ולא בספינים שמספקים בעלי ההון ועוזריהם. חלק ניכר מהעיסוק סביב פסק הדין ביומיים האחרונים היה בשאלות איך החברה תרוקן את המיכל ואיך המשק יסתדר. ההתעסקות בשתי השאלות האלה והצורך במתן התשובות להן מנציחים את המצב הקודם, לפני פסק הדין, ובו השיקולים הכלכליים של חברת חיפה כימיקלים הם אלה ששלטו והכריעו את הכף. אותם השיקולים הם אלה שהכתיבו לרשויות איך לטפל בבעיה.
“יש מי שמנסה להציג את המצב ככאוטי ולומר שהרסנו את התעשייה. זה לא נכון. לתעשייה יש מספיק אמוניה במיכל הקיים עד שתגיע האמוניה שתיובא במיכליות קטנות יותר”. כך ענה פרופ’ קינן לטענות תעשיינים, שלפיהן סגירת המיכל תפגע קשות בתעשיות רבות (הדברים צוטטו בכתבה של אורה קורן ב"דה מרקר"). הפתרונות והתחליפים קיימים והיו קיימים עוד הרבה קודם, אך עד היום מי שהכתיבו את הכללים, איך לעבוד ובאיזה פתרון לבחור, היו חיפה כימיקלים שבעליה, האחים ג’וליוס ואדי טראמפ, חיים מעבר לים.
היום, אחרי פסק הדין ואחרי המעורבות המשמעותית של מומחים מהשורה הראשונה, שלראשונה משמיעים את קולם ואומרים את דעתם המקצועית המבוססת, המדינה לא תוכל עוד להסתתר מאחורי טיעונים אינטרסנטיים ולא מבוססים, לא רק של חיפה כימיקלים, אלא של כל המפעלים הגדולים. מה שנדרש כעת הוא שעיריית חיפה, שעשתה סוף סוף צעד משמעותי, תמשיך לעמוד על המשמר ותבטיח באמצעות פעולות מיידיות ופרקטיות שההחלטה לא תרד לטמיון ולא תתגלגל באולמות בית המשפט עוד כמה שנים, ושבמקביל תתחיל גם לעשות צעדים ממשיים מול השורה הארוכה של הבעיות הסביבתיות והבטיחותיות הנוספות שמסכנות את בריאותם ואת חייהם של תושבי האזור מדי יום.
