במשך שנים נשמע לי עולם היזמות כמו קללה. לא פעם כשנשאלתי מה אני עושה בחיים הצלחתי לסבך יותר מאשר מלהבהיר. לא אחת תייגו אותי כיזמית, והדבר תמיד היה מחרפן אותי וגורם לי ישר לתקן בגמגום. כל זה השתנה לפני כמה שנים כשנכנסתי לפרויקט יזמות עולמי בשם “PresenTense”. ביום האחרון של הפרויקט הבנתי שאני בכל זאת יזמית ושזו לא קללה אלא ברכה ומתנה לכל החיים.
אחד מהתהליכים הטבעיים כשנכנסים לתבנית מסוימת הוא שינוי הסביבה ותחומי העניין. אם פעם הייתי מדברת על מסיבות, אם היום אני מדברת על חיתולים. למשך תקופה לא קצרה כל מה שעניין אותי היה עולם היזמות. פעם תפס אותי חבר מהשכונה בבית קפה וסיפר לי על פרויקט חדש שלו: צעצועים מקרטון לתינוקות. באותה תקופה עדיין לא הייתי אמא ולא היה לי שום קשר לעולם התינוקות, חוץ מדעות קדומות על כך שהם קולניים, מעצבנים והורסים כל קשר עם העולם החיצון. אבל איכשהו, בלי שום חיבור אמיתי לצרכים של ההורה או של הילד, התלהבתי מהרעיון. וכך עברו להן השנים, ילדתי בן בכור והחבר יצר את הצעצוע מקרטון הראשון שלו.
חצי שנה לאחר שלביא נולד הבנתי שאין סיבה לקנות כל כך הרבה צעצועים, בעיקר כשכל דבר מתאים בדיוק ליומיים, ושעד שאני קולטת את השלב ההתפתחותי הוא נמצא כבר בשלב הבא. חוץ מזה שיש גבול לציוד שאני יכולה לאחסן. כאמא טרייה הייתי מצפה מעצמי לעלות על העניין תוך זמן קצר יותר, אבל מתברר שהעולם מלא בהפתעות ושבכל יום מגלים משהו חדש. לא מזמן גיליתי את הקונספט של ללכת עם לביא לפארק השכונתי גן שמואל, וכמו כל שינוי חדש גם לזה לקח לי זמן להתרגל. למזלי, למען ההדדיות הוצמד לפארק בית קפה, כי בכל זאת “אמא טובה זו אמא שטוב לה”, ואיך אפשר מגלשות ורדיפה בין המתקנים בלי איזה אספרסו חזק.
בדיוק כשתכננו לעזוב הבחנתי בהתכנסות סביב איזו אמא שפתחה בהשווצה מגלשה גדולה. מקרטון כמובן. כל הנשים מסביב התלהבו איך היא מתקפלת בכזאת קלות, איך יכול להיות שקרטון מחזיק משקל של ילד, איפה היא נרכשה וכמה היא עלתה, כשברקע הקטנטנים מדגמנים אושר על המגלשה החדשה והזמנית. כמובן שישר קפצתי למרכז ההתרחשות ודיברתי על הפטנט כאילו הוא היה שלי, השווצתי שזו המצאה מקומית והתמרמרתי על כמה לא קל במדינה שלנו לייצר משהו לילדים (תו תקן וכל המסביב). חידשתי לאמהות שהקרטון ממוחזר (הייתי חייבת) ודקלמתי את כל יתרונות האחסון והניידות של המוצר. לרגע הן חשבו שאני זו שהמציאה את הפטנט. מכירים את המשפט “יכולתי להיות עכשיו מיליונרית”? אז זה פחות או יותר מה שעבר לי בראש כשראיתי את “המגלשה של פופין” (ולא שלי).
חמש דקות אחר כך כבר עדכנתי את אותו חבר גאון מהשכונה במה שקרה כאילו זה היה הבייבי שלי והפסדתי אותו. צדקתי אז כשהתלהבתי מהרעיון וצדקתי כשבחרתי בכל זאת לקנות את המגלשה. היא לא תופסת מקום אבל בהחלט תופסת תשומת לב כמו שאני אוהבת ועושה שמח כשפותחים אותה, במיוחד במקומות לא קונבנציונליים. אומרים שיזמים באים לפתור בעיה נקודתית שלהם ובכך מצליחים לפצח את הנוסחה להצלחה. ואני אומרת: לאותו חבר לא היתה אז בת זוג, שלא לדבר על ילדים. אז איך יכול להיות שהוא ידע את מה שאני עדיין מנסה להבין? איך הוא זיהה את הצרכים ואת הבעיות של עולם ההורים? אז הפעם יש לי מסר: אם יש לכם רעיון, לכו על זה עד הסוף. ואם החבר מהשכונה זורק לכם את הרעיון, ישר תסכמו על חצי חצי.
