מגזין

הלית לוי. "זה לא סרט על שמנים, על משקל או על דיאטה אלא על מה זה אומר להיות שמן” (צילום: עמרי תקוע)
הלית לוי. "זה לא סרט על שמנים, על משקל או על דיאטה אלא על מה זה אומר להיות שמן” (צילום: עמרי תקוע)

שמנה וטוב לה

הלית לוי היא אשה שמנה, אבל זה ממש לא אכפת לה. בסרטה, שקיבל - תאמינו או לא - את השם “שמנה” ושיתחרה בפסטיבל הסרטים, היא מתארת את המסע שאפשר לה לקחת בעלות מחודשת על עצמה ועל גופה. “הדיאטניות האלו שנותנות לך תפריט של 1,000 קלוריות ותמותי?", היא אומרת, "לא רוצה לחיות ככה”
מאת: חגית הורנשטיין

התלבטתי איך להתחיל את הריאיון עם הלית לוי, במאית הסרט הדוקומנטרי “שמנה” שיתחרה במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. זהו סרט אישי, על אף שלא תוכנן להיות כזה, ואי אפשר להתעלם מכך שהלית לוי היא שמנה. אבל זה ממש לא אכפת לה. אמנם לפני חצי שנה, כשהגיעה לגיל 40, היא החליטה להיות קצת יותר אחראית ועברה ניתוח קיצור קיבה, אבל שלא תטעו לרגע – היא ממש לא רוצה להיות רזה.

“האופציה של ניתוח היתה שם, כולם עושים ניתוחים היום”, היא צוחקת, “שמנים הולכים ונכחדים, כל בן אדם שני עושה ניתוח. אנשים משמינים כדי לעשות ניתוח. זה נהיה מן פתרון קסם כזה. בסרט רואים את הכניסה לניתוח, אבל אין התעסקות פורנוגרפית בניתוח עצמו ובתהליך שלאחריו. מי שמצפה לראות ‘לפני’ ו’אחרי’ – זה לא הסרט הזה. זה לא סרט על דיאטות ועל משקל, זה אפילו לא סרט על קיצור קיבה. ממש לא. אז למה בכל זאת? ראשית, כל המסע הזה אפשר לי לקחת בעלות מחודשת על עצמי ועל הגוף שלי ועל איזו שמנה אני רוצה להיות; ושנית, הבנתי שאני כן רוצה להיעזר בכלי הזה שנקרא ניתוח כדי לאזן את עצמי. הרגשתי מוכנה לקחת על עצמי את סט הכלים שאת מקבלת כשאת עושה ניתוח ולהשתמש בהם לטובתי האישית. אבל להשתמש בהם, לא לעשות ניתוח ולנוח. הניתוח נעשה נורא בשפיות, עם ציפיות ברורות מאוד וממש לא נעשה כפתרון. הוא כן נעשה ממקום של ‘אני יודעת שאני אשה שמנה’ ואני יודעת שתמיד אהיה שמנה, בין אם בגוף ובין אם בראש, אבל אני רוצה להשתמש בכלי הזה שנקרא ניתוח כדי לשפר קצת את איכות החיים השמנה שלי בכל זאת”.

ומה דחף אותך לתעד את זה?

“זה לא התחיל כסרט אישי אלא בתוך העשייה שלי של טלוויזיה. עניין אותי לעשות חומרים קרובים לתחומי העניין שלי, הרי המצלמה היא הכלי שלי. יש אנשים שכותבים שירים ויש אנשים שכותבים סיפורים, אותי עניין לעשות תוכן שקשור לשמנוּת (Fatness). הגעתי לעדי גרתי נער, מנהלת תחום מחלקת הדוקו בקשת, ולנועה קרבט שהיא אחראית מטעם קשת, והן מיד הבינו מה אני רוצה לעשות. עניין אותי לעסוק בעולם הזה של שמנוּת שהיא מונח, לא שמנה או שמן, אלא לעסוק בזה מנקודת הראייה של אנשים שמנים. זה לא סרט על שמנים, על משקל או על דיאטה אלא על מה זה אומר להיות שמן”.

אבל זו כן החוויה האישית שלך.

“בסופו של דבר הבנתי שאני לא עושה סרט על תופעה. אני לא רואה את עצמי כמייצגת את השמנים בעולם, בארץ, בתל אביב או בחיפה. אני אשה שמנה שמספרת את הסיפור האישי שלי כאשה שמנה. שמנה זו מילת גנאי, אבל עבורי שמנה זה קודם כל תיאור גוף, בדיוק כמו גבוהה, נמוכה, נחמדה או מוכשרת”.

כשאת שמנה ואומרים לך שאת שמנה זו לא קללה, את באמת שמנה.

“נכון. אני זוכרת שבכיתה י’ הייתי בקייטנת לינה וילדים שלא הכרתי קראו לי שמנה. התקשרתי לאמא שלי – ואולי זה לא סיפור שמוציא אותה טוב אבל בעיני זה מוציא אותה מדהים – וסיפרתי לה שקוראים לי שמנה. מה לדעתך היתה תגובתה של אמא שלי?”.

בתי, את שמנה.

“נכון. ‘אבל הלית, את שמנה’, היא אמרה לי. אני מניחה שיש אמהות שישמעו את זה ויגידו שזה מזעזע, אבל מבחינתי באותו רגע נוצרה ההבנה של איך אני יכולה להיעלב ממשהו שהוא אני? אני לא יכולה להיעלב מזה כי אני אשה שמנה. מה כן אני יכולה? להתחיל לראות, להקשיב, לשמוע את השיח שהוא גם מלא בהנחות מוצא שהן לא תמיד רלוונטיות לגבי. נתקלתי בזה בכל חיי מדיאטניות, מרופאים ומאנשים בכלל. רואים אותי ברחוב, מניחים ששרירי כוח הרצון שלי הם נורא חלשים כי אני שמנה. אני לא עושה ספורט ובגדול אני פדלאה. סביר להניח שאני לא בריאה ושאני אוכלת כמויות בלתי נתפשות של אוכל. שום דבר מהנחות המוצא האלו לא נכון לגבי. אני אוהבת ספורט, אני עושה ספורט כל חיי ולא משנה באיזה משקל הייתי. כל חיי הייתי בן אדם בריא, לא משנה מה היה משקלי, ברמה שאפילו הרופא שאל אם אני בטוחה שתוצאות הבדיקות הן שלי”.

גם הוא הניח הנחה מוטעה.

“ואז רופא המשפחה שאל אם חשבתי על ניתוח. אז לא, לא חשבתי על ניתוח. למה אני צריכה לעשות ניתוח? אגב, חלק מהשיח הזה גם הפנמתי. שאלתי את עצמי אם אני באמת חלשה, אם אני בוחרת בשומן, אם השלמתי איתו. הסרט אפשר לי לצאת למסע ולהתחיל לנהל דיאלוג עם השיחה הזו. האם אני באמת בריאה? כן, אני בריאה. מה זה השומן שלי? היום יודעת להגיד לך מהחוויה האישית שלי שהגנטיקה שלי היא שמנה, כלומר הגוף שלי נולד גוף שמן. אם את גבוהה, לא משנה כמה טיפולי המרה תעברי, לא תוכלי להיות אשה נמוכה. כמה שמנה, איזה משקל, מהי רמת הבריאות – אלה כבר נסיבות חיים, בחירות, סגנון חיים”.

 

הסרט "שמנה". לוי: "שמנה זו מילת גנאי, אבל עבורי זה קודם כל תיאור גוף" (צילום: הגר לוי חסון)

הסרט "שמנה". לוי: "שמנה זו מילת גנאי, אבל עבורי זה קודם כל תיאור גוף" (צילום: הגר לוי חסון)

 

סגירת מעגל עם פוליאנה פרנק

לוי נולדה בשכונת בת גלים לאב ימאי ולאמא בעלת חנות מוזיקה. היא למדה בבתי הספר לאמנויות רעות וויצו, ובגיל 15, דרך פעילות של מועצת הנוער העירונית, היא היתה שותפה להקמת עיתון הנוער “תדר” שהופק במערכת “כלבו”. משם אנחנו מכירות. העיסוק בעיתונות גרם לה להבין שזה מה שהיא רוצה לעשות בחיים, ובגיל 20 היא עברה לתל אביב. זה היה בשלהי שנות ה־90, האינטרנט היה בחיתוליו, ולוי הוקסמה מהמימד החדש והימרה נכון. היא החלה לעבוד באתר שהיה אב טיפוס לאתר וואלה ככותבת תוכן, ומשם התגלגלה לטלוויזיה כעורכת תוכן, כבימאית וכיוצרת. היא ערכה המון תוכניות ריאליטי פופולריות ועשתה גם תוכניות דוקו-ריאליטי כמו “זוגות”, “ארבע חתונות” ו”בואו לאכול איתי”.

עם איציק כרסנטי?

“כן, אני הבאתי אותו. איציק גדל בית לידי, הייתי מגיעה להסתפר אצלו בחדר. הוא היה מתנשא עלי. חמוד”.

את גם מדריכת נוער בבית השנטי.

“לפני שמונה שנים, כמעט במקרה, הגעתי לבית השנטי שזה בית חם לנוער בסיכון וחסר קורת גג בתל אביב. היתה לי הפוגה מטלוויזיה וחיפשתי לעשות עוד משהו. המפגש עם מריומה בן יוסף (מייסדת הבית והשיטה; ח”ה) היה מפגש משנה חיים. כיום, במקביל לעשייה הטלוויזיונית, אני רכזת כללית ומדריכה טיפולית של נוער בסיכון. זה מה שתמיד רציתי לעשות”.

למדת משהו שקשור לחינוך?

“לא וזה מה שיפה בבית השנטי, יש את השיטה הטיפולית שהמציאה מריומה. המתודה שם היא שהאדם הוא המטפל. לחלק מהצוות יש תארים בפסיכולוגיה, בחינוך, בקרימינולוגיה ובעבודה סוציאלית, אבל במהות זה צוות שעבר חוויות דומות למה שעברו הילדים או התמודדויות דומות בחיים, ומתוך המקום הזה אנחנו מטפלים. בשבילי זו ההיסטוריה הפרטית שלי”.

את מוכנה לשתף?

“כן, חשוב לי לשתף. כמו הרבה גברים ונשים גם אני חוויתי לצערי פגיעה מינית מתמשכת. הפגיעה קרתה בתוך הקהילה, ונמשכה כמה שנים. בגיל 20 סיפרתי לראשונה בחיי למשפחתי, ובעקבות החשיפה החלטתי בסיועה של עו”ד שירה דונביץ להגיש תלונה במשטרה. האיש, שהיה פדופיל, נחקר ועומת עם הדברים. הוא נפטר זמן קצר לאחר החקירה. זה חלק שלם בחיי, חלק מהנסיבות שבנו אותי והפכו אותי למי שאני. אני חושבת שחשוב לספר, לא להתבייש ולהגיש תלונה במשטרה נגד תוקפים. כיום, במסגרת עבודתי בבית השנטי, אני עובדת גם עם בני נוער שנפגעו מינית, ולצערי מספרם בחברה הולך וגדל”.

האם חלק מההשמנה קשור לפגיעה?

“בוודאי שחלק מהשומן היה קשור לפגיעה המינית. באופן טבעי נסיבות חיינו נצברות גם על הגוף שלנו. אבל להסכים לעבור את התהליך היה להשיל גם את זה, שומן העבר. אני לא מסכימה עם המשוואה שלפיה פגיעה מינית שווה בהכרח השמנה. הייתי שמנה ולסבית גם לפני הפגיעה, נולדתי ככה”.

אז את גם לסבית. תמיד ידעת?

“מגיל צעיר מאוד היה לי ברור שכן. בזמנו, כשהייתי נערה, לא היה אינטרנט, לא היה מודל לחיקוי. למעשה, אחד המודלים היחידים שהיו לי קשור לסרט. את זוכרת את הלהקה פוליאנה פרנק? אליוט (שרון בן עזר; ח”ה) כתבה את המוזיקה לסרט ואמרתי לה שכילדה לסבית בחיפה, לשמוע את התקליט שלה, את ‘זיוה’ ואת שאר השירים היה אחד מהדברים שדרכם הבנתי שאני שונה. התחברתי לשירים האלה אחרת מאשר, אני מניחה, אם הייתי ילדה סטרייטית. אז נורא ריגש אותי שהיא כתבה את המוזיקה לסרט. מבחינתי זו סגירת מעגל”.

 

לוי. "אני לא רואה את עצמי כמייצגת השמנים בעולם" (צילום: עמרי תקוע)

לוי. "אני לא רואה את עצמי כמייצגת השמנים בעולם" (צילום: עמרי תקוע)

 

קבוצת הווטסאפ “החיפאים”

בת זוגה של לוי בארבע השנים האחרונות היא חן אריאלי, גם היא חיפאית במקור, יו”ר אגודת הלהט”ב הארצית ואקטיביסטית חברתית. בעברה היא היתה היועצת הפוליטית והדוברת של ח”כ מרב מיכאלי. לוי מברכת על הזכייה באריאלי שהיא אהבת חייה, אך מצטערת על כך שאמה, שנפטרה לפני שבע שנים, לא זכתה להכירה ולראות כמה היא מאושרת. לצאת מהארון ולספר למשפחה שהיא לא תביא חתן, אבל אולי תביא כלה, היא קוראת שלב, לא מכשול.

“היום אני יודעת להגיד שכשילד יוצא מהארון ההורה נכנס אליו”, אומרת לוי, “התהליך שאני עוברת עם עצמי כלסבית מקביל לתהליך שאני מספרת לאמי, לאחי ולאחותי, ועכשיו תורם לעכל. הם עיכלו קצת, אבל לרגע לא היתה אי קבלה, לרגע לא היתה דחייה. גם חלק מחברי הילדות שלי הם גייז אז הכל הסתדר”.

לוי ואריאלי מחוברות לחיפה ומרגישות בה הכי בבית. בווטסאפ יש להן קבוצה שנקראת “החיפאים” המורכבת מחברי ילדות של לוי. אורית ויוסי פרץ ארי נשארו השלוחה החיפאית היחידה וגם מצולמים בסרט. “אחת מהסצנות בסרט זה שבאותה תקופה כל החבורה התחילה לרזות”, מספרת לוי, “פתאום אחרי 20 שנה זוגתי ואני נשארנו השמנות היחידות בחדר. אמרתי ‘מה נהיה פה איתכם?’. עשינו חישוב שהם ירדו איזה 100 קילו ביחד, ואיפה אני בתוך הסיפור הזה? החברים החיפאים היו חלק ממעגל התמיכה ללא שום קשר לסרט”.

עשית דיאטות?

“הדיאטניות האלו שנותנות לך תפריט של 1,000 קלוריות ותמותי? לא רוצה לחיות ככה. עדיף להיות שמנה. אבל פתאום בגיל 40 התחלתי להרגיש שהקונפליקטים הפנימיים מרימים ראש ולשאול את עצמי שאלות. המוות של אמא שלי קשור מאוד לזה. היא נפטרה בגלל הרבה דברים אבל היתה שם גם סוכרת, וראיתי את המוות שלה והוא הפחיד אותי. גם היתה לי פתאום מחשבה על הורות ואם אהיה מסוגלת לרוץ אחרי הכדור של הילדה שלי. שאלתי את עצמי אם האמיתות לגבי הן עדיין נכונות. הסרט הזה הוא מסע אישי שנמשך שלוש שנים, והמסע הזה אפשר לי לעשות משהו שאני לא בטוחה שהייתי עושה באופן טבעי. אבל מתי את מקבלת הזדמנות כזו בחיים – לקחת נושא שמעסיק אותך ולחפור אותו ולייצר מפגשים שלא בהכרח קורים לך באופן טבעי”.

כמו המפגש עם המנתחת?

“ד”ר אניה פייגין, מנתחת כירורגית בשיבא ובאסותא. הקרדיט שלה ברולר זה ‘אנה פייגין המלכה’. היא אמרה לי שהניתוח הוא לא פתרון אלא בוסטר, קורס הרזייה. יש אנשים שעושים ניתוח בלי לחשוב לעומק וחושבים שזה הפתרון, ויש אנשים שעושים ניתוח רק לאחר שבדקו וחקרו ועברו תהליך נפשי עם עצמם, ואז הניתוח נותן להם איזשהו בוסט של שנה לעשות פרוססינג ולהטמיע הרגלים חדשים כדי להגיע לאיזון. אחת מהשאלות שהיא שאלה אותי היתה מה אני רוצה שיקרה אחרי הניתוח, והשבתי מה אני לא רוצה שיקרה. אין לי שום עניין להיות בן אדם רזה, אני רוצה להיות מסוגלת לרוץ יותר קילומטרים ממה שאני רצה כרגע ולהגדיל את היכולת שלי לקנות בגדים מסוימים. זהו. ביקשתי שהיא לא תציב לי יעד משקלי ושלא תגיד לי שאני צריכה להוריד איקס אחוזים ממשקל גוף. זה לא מה שמעניין אותי. גם היום אני לא יודעת כמה הורדתי, בסביבות ה־40 ק”ג, אבל לא יודעת במדויק. שואלים אותי לכמה אני רוצה להגיע ואני עונה לכמה שהגוף שלי ירצה”.

את מקפידה?

“תלמידה מצטיינת. אני מקפידה אבל לא נמנעת משום דבר, אני לא בחוויית דיאטה וגם לא בחוויית הפסד של אוכל. השחקן דביר בנדק, אחד המרואיינים בסרט, מספר שלאחר הניתוח הוא ישב במסעדה ואכל פסטה. מישהו טפח לו על הגב ואמר ‘לא למדת כלום, הא?’. אז אני מקווה שמי שיראה אותי אוכלת גלידה לא יעיר לי שלא למדתי כלום. ההערות האלו הן חדירה למרחב האינטימי שבינך לבין עצמך לבין הגוף שלך. אני לא סתם משתמשת בביטוי המאוד קיצוני הזה, זאת לגמרי חדירה”.
את יכולה להיות מופתעת ולמצוא את עצמך רזה.

“בגלל שהגנטיקה שלי היא של אשה שמנה אני אופתע. בראש תמיד אהיה שמנה, וזה לא קשור למשקל. כל החיים השמנוּת שלי לא הפריעה לי, לא חוויתי אותה כמכשול או כבעיה. לא היו לי בעיות חברתיות, הייתי מנהיגה. בסוף הסרט הבנתי שההתנהגות שלי כאשה שמנה היתה התנהגות מתריסה שהיא לא שגרתית לנשים שמנות. כשראיתי מישהי שמצאה חן בעיני התחלתי איתה, כאילו למה לא?”.

נכון, למה לא?

“תמיד היה לי נורא ברור שזו מי שאני, לטוב ולרע, ומי שירצה לאהוב אותי ככה יאהב אותי ומי שלא ירצה – גם טוב. על זה הסרט בעצם. הסרט מדבר על מה זה אומר להיות בן אדם שמן, ובסופו של דבר, לאחר השיח ולאחר פירוק העניין, נוצרת הסתכלות רחבה וגדולה יותר שלא עומדת בהכרח במבחנים של משקל”.

 

לוי. "זה מורכב גם ככה, גם בלי השיפוט והלעג מסביב" (צילום: עמרי תקוע)

לוי. "זה מורכב גם ככה, גם בלי השיפוט והלעג מסביב" (צילום: עמרי תקוע)

 

נכות חברתית בזויה

יש סצנה בסרט שאת נדחסת לתוך אוטובוס. זה מביך.

“לאחר שחקרתי באופן פנימי את הנסיבות של השומן שלי, מהו השומן שלי, אם אני מוכנה לוותר עליו ומה זה אומר לוותר עליו, הגיע השלב של לנהל דיאלוג על מה העולם חושב עלייך ואיך הוא רואה אותך. שמנה במטוס שזה סיוט. גם לא נעים לך מהאנשים שיושבים לידך וגם הפחד שיש סיכוי שיזיזו אותך לבקשת האדם שיושב לצדך, כי אין שום חוק שאוסר להפלות אותי כאשה שמנה. הסצנה באוטובוס זו חוויה לא קלה כשאת מועכת אנשים. גם החוויה למצוא בגדים במידתי היא לא קלה”.

הסרט מסתיים בכותרת שאומרת תהיו נחמדים לשמנים.

“לצערי הרב, שמנה זו מילת גנאי. אני יודעת שאם אמצא את עצמי בוויכוח עם בן אדם זר, יש סיכוי שתוך 30 שניות המילה ‘שמנה’ תצא מהפה שלו. תמיד התגובה שלי תהיה אותה תגובה – ‘ספר לי משהו שאני לא יודעת. אחי, על זה אתה מעליב אותי? לא, נו, בוא. גילית לי עכשיו משהו שלא ידעתי. וואלה, אני שמנה?’. באחת שללתי ממנו את נשק יום הדין. בעיני זו כבר סיטואציה שאני מכחידה אותה, אני לא נעלבת ממנה. אני מניחה שאם הייתי ילדה או בן אדם עם פחות ביטחון עצמי זה יכול היה להעליב אותי. תכתבי בגוגל ‘שמנה’. זה או עלבונות או גברים שמתייחסים לזה כפטיש. אבל יש גם מחמאות (צוחקת) – ‘אחרי כמה שעות איתך אני שוכח שאת שמנה’. אם הייתי מלכת יופי היית שוכח שאני מלכת יופי? ואם הייתי מיליונרית היית שוכח שאני מיליונרית? לרגע לא היית שוכח את זה, אז למה לשכוח שאני שמנה? האופן שבו אנחנו מרשים לעצמנו להתייחס לשמנוּת כאל סוג של נכות חברתית היא בזויה בעיני והיא לא נכונה ולא פיירית. אז אולי פשוט כדאי לקבל שיש דבר כזה שנקרא שמנוּת, והוא לגיטימי ויש לו מקום ואין מקום להפלות על רקע שמנוּת או להניח הנחות מוצא על שמנוּת, כי בסופו של דבר אלו אנשים. זו מערכת היחסים שאנחנו מנהלים בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הגוף שלנו ובינינו לבין העולם. זה מורכב גם ככה, גם בלי השיפוט והלעג מסביב. מיותר, לא הוגן. זהו”.

 

הסרט “שמנה” יוקרן בפסטיבל הסרטים וישודר בקשת במהלך השנה הקרובה. בימוי: הלית לוי. הפקה: שולה שפיגל ודנה עדן. תסריט: עידו בהט והלית לוי. צילום: רובן ברודבסקי. עריכת וידאו: עידו בהט. מוזיקה: אליוט. אחראים מטעם קשת: עדי גרתי נער ונועה קרבט. אורך: 53 דקות

 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר