משהו מצחיק בחיפה? מישהו צוחק כשהוא חולף, למשל, במורד רחוב בלפור בואך רחוב מעלה השחרור או משקיף מהאדנים הדקורטיביים של העיר על מיכל האמוניה ובז”ן? אז ניוזפלאש: יש פרפרים פה, והם מרפרפים מעת לעת בפאב האלי’ס הוותיק בנתנזון.
השבוע התבקשתי אחר כבוד לפקוד ערב סטנד אפ בפאב, והתייצבתי בשעה היעודה מול הבמה הקטנה בחלל החמים. המקום עצמו ראוי שאייחד לו טור נפרד, אבל לעת הזו די אם אומר שקשה לחשוב על מקום מתאים יותר להופעת סטנד אפ מאלי’ס – הוא פשוט בנוי נכון. יש מספיק שולחנות קרובים ורחוקים כדי לשבת גם על תקן של צופה וגם על תקן של משתתף לעת מצוא (והם הרי מתים על זה, אמני הסטנד אפ. מה הם היו עושים אם לא היתה להם יכולת לצעוק “יש פה מישהו שמן בקהל? יש פה פולניות?” וגו’?). ויש בר בצורת חי"ת שמאפשר צפייה קצת יותר מגבוה למי שרוצה לקיים סוג אחר של דיאלוג עם המופיעים (אלה שיושבים על הבר אחראים לנחרות הבוז מדי פעם, לפחות באופן מסורתי. הם באו לשתות בכלל, או לפלרטט, והנודניק עם המיקרופון מפריע להם לנבור בבייגלה. אוי לו אם הוא יפנה אליהם). נחשו איפה אני ישבתי. טוב, זו לא חוכמה, באתי לבד, אבל אלי יפרח יירט אותי עד מהרה על הבר. “באת לראות סטנד אפ?”, הוא שואל אותי. “כן”, עניתי, “אמרו לי שיש סטנדאפיסטית כבדת שמיעה וזה סקרן אותי”. “היא הכי מצחיקה מכולם”, הצהיר יפרח.
תכלת גינס. פאנצ’ים ללא הפסק
הערבים הקודמים, הוא מספר, היו מלאים עד אפס מקום. האמת, כל העניין עורר בי תמיהה – סטנד אפ ביום שלישי? מסתבר שגם הערב הזה, הגם שלא היה מפוצץ, משך לא מעט קהל. זקני העיר כמוני וכמו יפרח (כמה לא הוגן לשים את יפרח ואותי באותה קטגוריה, נער נצחי שכמותו) אולי זוכרים שחיפה היתה פעם בירת סטנד אפ שהשאירה אבק לתל אביב. “עלילות משה בעיר הגדולה” עם טל פרידמן ומשה פרסטר רצה כאן שנים. בפאבים כמו השלולית ופאבליק היתה סצנת סטנד אפ אמיתית. אני חייב להודות על האמת – גם אז לא הייתי חובב גדול של הז’אנר. עד היום נראית לי מוזר הסיטואציה הזו שבה אדם עומד על במה ומנסה להפעיל אצל אנשים את כפתור הצחוק. אם זה לא עובד, כמו שהרבה פעמים קורה, זה מביך עד אין קץ. אם זה עובד זה יופי של דבר, אבל כמה זה כבר קורה? יש אנשים שנוחים לצחוק יותר ממני. אני בדרך כלל פוטר את לואיס סי קיי בחיוך שהופך עד מהרה לפיהוק. ואם כבר להחיות סצנה ישנה, יש אמנויות אבודות אחרות שהייתי גואל באופן אישי. למה לא בורלסק למשל? נראה לי מלבב הרבה יותר לראות גברות מפורכסות מנופפות בשולי חצאיותיהן ורוקדות קאן קאן. או אולי משהו עם גלדיאטורים ואריות? לא?
ברווז על הראש
כנראה שלא. ישבתי כנוע על הבר, בסיוע של כמה כוסות מגנרס ותדלוק מהבית, וחיכיתי לפאנצ’ולוגים שישטחו את מרכולתם. על הרוטינה הראשונה עדיף לא לדבר. האמת, היא גם די נשכחה מלבי, שזה אולי משהו להגיד לזכותו של הסטנדאפיסט שהצליח לפחות לא לזעזע. גם פושר זה לפעמים טוב, כשצריך להתרגל למים.
אבל אז הגיעה תכלת גינס, היא כבדת השמיעה מהמערכה הראשונה, וכמו אקדח משומן ירתה פאנצ’ים ללא הפסק, במיומנות, בדייקנות ובתחכום. השילוב של אירוניה קלה עם בוטות עובד אצלה נפלא.
היא חגה סביב נושא המוגבלות שלה באופן לא מעיק. בסטנד אפ זה כנראה החוק – כשיש משהו בולט חייבים להתייחס אליו. אתה לא יכול להיות הסטנדאפיסט השמן מבלי להפוך את שמנותך ללייט מוטיב של הבדיחות שלך. זה לא כמו בערבי קריאת שירה, שבהם גם אם תשב עם ברווז על הראש כולם יבינו אם תעקוף את הנושא. אבל גינס לא תוחבת את זה בפרצוף אלא נוגעת בזה קלות, וזה הרבה יותר מצחיק. “שקט כמו בלשכת התעסוקה בבני ברק”, היא מתבדחת על השמיעה שלה. בכלל, אם יש משהו שהורס לי רוטינות של סטנד אפ זה נרקיסיזם מחוסר מודעות. הוא זה שמביא לסיטואציה שבה אדם עומד על במה ומנסה לאלץ את הקהל לצחוק. משם באות המניפולציות של מי שאין להם מספיק יכולת לבסס את האקט על עצמם ועל היכולת שלהם. “זה היה הפאנץ’”, הם אומרים, “עכשיו כפיים”, וזה עצוב. גינס היא ההפך הגמור מזה.
כאמל אל־חלבי. עובר מהר לבדיחות אתניות
את הערב מסיים כאמל אל־חלבי, סטנדאפיסט דרוזי שעובר די מהר לבדיחות אתניות. “הוא יודע שהוא בחיפה?”, אני שואל את יפרח. “תסתכל”, הוא עונה לי, “הערבים בקהל צוחקים הכי הרבה”. הבדיחות שלו בוטות וישירות, וזה עובד טוב. “סטנד דאון” היא הקריאה שהדהדה בפרק האחרון של “הומלנד”. בלי ספוילרים – שומעים את זה הרבה בסרטים אמריקאיים כשרוצים להרגיע את היחידה המיוחדת שכבר עומדת להסתער על הבית ואז מגלים שזו מלכודת או משהו. העולם הדיסטופי שלנו מסתדר טוב עם המתח של סטנד דאון. תראו, טראמפ וזה. בשביל מה לעשות סטנד אפ? אז מסקנה מהערב – ולו בשביל גינס ואל־חלבי, כדאי להשאיר את הסטנד דאון בממיר ולערבב קצת מגנרס עם צחוקים.
