בוגרים רבים הוציא תחת ידו המרכז האקדמי ויצו לעיצוב ולחינוך שפתח לראשונה את שעריו בשנת 1972 ברמת הדר. המוסד הגבוה היחיד בצפון לאמנות חלק באותה עת מקום עם התיכון לאמנויות עד שירד למושבה הגרמנית בשנת 2002. עם הבוגרים נמנית גם טרי שרויאר, שלמדה במחלקה לתקשורת חזותית בשנים 1981–1985. בשנת 1990 היא החלה ללמד במחלקה ובשנת 2000 מונתה למנהלת במקומו של מייסד המחלקה המיתולוגי אליהו שוורץ (מתוקה) ז״ל. שרויאר היא הפרופסורית הראשונה לעיצוב גרפי בישראל, והיא מיועדת לעמוד בראש התוכנית לתואר שני בעיצוב. נוסף על כך היא חברת המועצה האקדמית של המוסד. ביקשנו לברר מניסיונה האישי הרב כתלמידה, כמרצה וכמנהלת מחלקה בוויצו איך משפיעה חיפה על העשייה הפדגוגית והאמנותית של המוסד האקדמי וכיצד זה בא לידי ביטוי.
״זו שאלה מצוינת שאנחנו דנים בה רבות ביום יום", אומרת שרויאר, "אני חושבת שהאווירה והאופי של העיר אכן משפיעים על העשייה האמנותית של הסטודנטים שלנו. עשייה מהסוג שלנו קורית בעיקר במרכז ופה ושם גם בירושלים, אבל יש משהו בחיפה שהוא בכל זאת שונה מאוד. יש כאלה שטוענים שחיפה היא פריפריה ואני מוכנה לזרום עם זה, אין לי שום בעיה, אבל זה לא משנה. יש ריחוק מהמרכז וזה העניין. בעיני זה מייצר אווירת לימודים מיוחדת מאוד. אני מדברת אולי מהזווית האגואיסטית שלי ולמה לי נכון וטוב להיות במרכז האקדמי ויצו. אני חושבת שיש התעסקות כנה בעשייה והרבה פחות בנראות ובדברים שמאפיינים מוסדות כאלה ואחרים שנמצאים במקומות אחרים. יש משהו שקט, נינוח, לא מתנשא וצנוע. הצניעות הזו היא באיזשהו אופן קשורה לחיפה. האווירה של חיפה מייצרת משהו שהוא קצת מאופק. יש אנשים שיחשבו שזה לא טוב, ואני חושבת שזה נכון מאוד כי אז מתרכזים בדבר שלשמו באים ללמוד ולא בשואו אוף, שניראה נורא מגניבים. זה לא קיים בחיפה וזה מקסים בעיני״.
כלומר הריחוק מהמרכז משפיע על ההוויה האמנותית של הסטודנט בוויצו?
״אנחנו פוגשים בהמון צמתים במושג שניתן לקרוא לו פריפריה, ואפשר לקרוא לו גם ריחוק מהמרכז וגם מטרופולין אלטרנטיבי. האקלים בעידן שאנחנו חיים בו ב־15 השנים האחרונות הוא כזה שהמרכז נעשה כמעט מבוצר ובלתי אפשרי להשגה מבחינת עלויות. אנשים צעירים צריכים לשקול את צעדיהם, ופה כן צומח משהו. אמנם בצעדים איטיים, בקצב חיפאי, אבל קורה פה משהו יפה מאוד. פה ושם נשארים בעיר סטודנטים שסיימו ללמוד בחיפה. לא הרבה, אבל נשארים. זה לא קרה פה בעבר ולדעתי זו מגמה. יש משהו שאני מזהה ברוח של הסטודנטים שאני פוגשת במסדרון, איזושהי חמלה ואיזושהי מודעות לקהילה שטבועה באופן גורף בכל המחלקות כאן. אני חושבת שמשהו באופי המאוד מיוחד והצנוע של חיפה משפיע על הסטודנטים, וכפועל יוצא על עשייתם האמנותית״.
הדבר משתלב גם בתוכנית הלימודים שלכם?
״אם מחפשים את התשובה תחת השם של המקצוע הנלמד הוא יהיה דומה למה שנלמד בבתי ספר אחרים לאמנות, כי בסך הכל אנחנו מלמדים את אותה הדיסציפלינה, את אותו המקצוע, והדברים שצריכים להילמד נלמדים. אבל תחת הכותרות האלה אנחנו יוצקים תכנים ייעודיים. חיפה נמצאת בתוכנית הלימודים, זה ברור. יש לנו קורסים ופרויקטים שנוגעים ישירות לחיפה או שנעשים בשיתוף פעולה עם העיר. אנחנו הרי יושבים במושבה הגרמנית, בסביבה כל כך ייחודית וציורית, עם שכנות טובה. הדו קיום היהודי-ערבי מתורגל אצלנו על בסיס יומי. זו לא איזושהי הצגה או הפגנת נאורות. אנחנו נמצאים ליד הנמל, בתוך רחובות העיר התחתית היפהפיים האלה, ובכל פעם שיש צורך לצאת החוצה כדי לחפש חומר אנושי או צורני, זו הסביבה שאנו פועלים בה. בשביל זה אנחנו לא צריכים לנסוע לתל אביב. כמובן שאם תהיה תערוכה חשובה בתל אביב אנחנו ניסע לשם, אבל בשביל הרחוב אנחנו לא מחפשים את הרחוב התל אביבי ולא את זה הירושלמי, אלא את הייחודיות של הרחוב החיפאי, ובמובן הזה אנחנו מרגישים בני מזל״.
יש במרכז שלכם סטודנטים שהעדיפו את ויצו ואת החוויה האמנותית החיפאית על פני זו של תל אביב או ירושלים?
״כן, בהחלט. כשסטודנטים מגיעים אלינו להירשם אנחנו שואלים אותם באופן גורף אם הם נרשמו לעוד מוסד מלבד ויצו. לפעמים התשובות שלנו למועמדים אם הם התקבלו לוויצו מגיעות אחרי שהם כבר קיבלו תשובות חיוביות ממוסדות אחרים, ויש מקרים שסטודנטים התקבלו לבצלאל ולשנקר ובחרו בחיפה. למה? הם אומרים שהיה כאן משהו שהם התאהבו בו. יש הרבה מועמדים שמתאהבים במרכז האקדמי כי הוא נגיש ולא מאיים. אני רואה את ויצו ואת חיפה כיחידה אחת. אמנם ויצו יכולה היתה להתקיים מחוץ לחיפה אבל אז היא היתה משהו אחר. יש גם בוגרים שיכלו, כמו חבריהם, לעבור למרכז ונשארו בחיפה, ואני לא מדברת על סטודנטים שהיו במצב פחות טוב כלכלית מהחברים שלהם שעזבו. הם עשו זאת מתוך בחירה״.
רוצים להישאר מעודכנים?
הדר מאפשרת עצמאות
אחת מאותם הסטודנטים היא איה אורבך, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה, שמתגוררת בהדר ועוסקת בפעילות חברתית בשכונה.
איך השפיעה העובדה שלמדת בחיפה על לימודייך וכעת על עבודתך כאדריכלית?
״כבר בשנה ב׳ עברתי לגור בהדר. הגעתי לכאן ממגדל העמק, ובמקור אני מקרית טבעון. למה בחרתי דווקא בהדר? בתקופת הלימודים היו המון פרויקטים שעסקו בהדר, כך שהסתובבתי בשכונה גם במסגרת הלימודים וגם במסגרת החיים פה. הרבה מהפרויקטים שעשינו בתקופת הלימודים, כמעט בכל הנושאים שבהם עסקנו, היו קשורים לעיר. חיפה היתה כמעט בכל מקום. במקביל השתלבתי בכפר הסטודנטים בהדר והייתי בצוות שהקים את המרכז לייעוץ אדריכלי שקיים בשכונה עד היום. התחלנו לחדש את סקרי השימור בשכונה ולהכיר את הסביבה הבנויה ואת הסביבה האנושית. זה חיזק אצלי מאוד את הקשר להדר והעמיק את המחויבות שלי לשימור של המרקם הזה. חשוב לי שמה שקורה פה — ההתחדשות הזאת — תיעשה בצורה אחראית שתביא בחשבון את מה שהיה כאן ולא רק את האופציות הכלכליות. הבסיס לכל זה הגיע מהלימודים שלי בחיפה״.
היום כאדריכלית את רואה את הייחודיות של העיר, את האמנות הארכיטקטונית האופיינית לחיפה?
״אני לא יודעת אם יש דבר כזה, אבל ביליתי שעות רבות בשיחה דמיונית עם הארכיטקטים שבנו בהדר. כשאני עובדת פה בעיצוב הפנים של הדירות, אני שמה לב לאינטרפרטציה החיפאית ולסגנון המודרני המקומי. בעצם לא כל כך רואים את הבאוהאוס בחיפה. צריך לחפש ולשים לב לקיומו, בעוד שבערים אחרות בארץ ממש חוגגים על סגנון הבנייה הזה. הבאוהאוס בחיפה שונה מזה שבתל אביב, יש פרטי בניין שונים. מבחינת הבנייה יש גם דברים שנפוצים יותר בחיפה מאשר בערים אחרות. למשל הבנייה באבן החיפאית היא שונה. בתל אביב אין כמעט בנייה באבן או בחיפויי אבן בבניינים מודרניים. בחיפה יש את זה. הדבר נעשה מתוך שיתופי פעולה וזרימה טבעית מהאדריכלות הערבית לאדריכלות המודרנית. חלק מהבניינים בהדר נבנו על ידי אדריכלים מודרניים שבאו מלבנון לפני קום המדינה. בעצם עד קום המדינה היו פה שיתופי פעולה נרחבים, ואפשר ממש לראות את העקבות של כל הסגנונות ואיך הם התחלפו. גם הנושא הטופוגרפי בחיפה הוא משמעותי מאוד בתכנון הבנייה פה״.
מהו היתרון של ללמוד ארכיטקטורה בחיפה? מה הרווחת מהלימודים כאן?
״כל יציאה מהבית זה דבר מלמד, ובחיפה הדבר מודגש עוד יותר. כיום אני עובדת כעצמאית ואני יודעת שלא הייתי מסוגלת לעשות את זה בשום מקום אחר מלבד בהדר. הכרתי לעומק את המקום וגם אנשים מכירים אותי ויודעים לפנות אלי״.
איה אורבך
"בת גלים" – העבודה של אורבך
קנו אותו בטלפון
יוני לוי, סטודנט בשנה א׳ מהמחלקה לצילום בוויצו, הגיע עם אחיו אחיעד מאילת. “הוא לומד כאן שנה ראשונה ארכיטקטורה ואני צילום”, הוא אומר.
למה בחרתם דווקא בחיפה?
״למעשה היינו אמורים לטוס ללמוד בברלין, אבל שבועיים לפני שזה קרה התברר שבגלל בעיית טפסים לא נוכל לנסוע. סיירנו בכל בתי הספר והמחלקות לאמנות בארץ, דיברנו עם בצלאל ועם שנקר ועם אוניברסיטת תל אביב, אבל ויצו קנו אותנו ועוד בטלפון. הסברנו להם שאנחנו בודקים כמה אפשרויות של לימודים גבוהים ושאלנו אם אפשר להגיע להתרשמות. הם ענו לנו בלבביות ‘בבקשה, תגיעו’. ראשי המחלקות הקדישו מזמנם עבורנו והסבירו לנו על המרכז האקדמי דרך הטלפון. כשהגענו לכאן הספיקו לנו חמש דקות כדי להתרשם, לראות את המתחם ואת היצירות שהיו תלויות שם על הקירות. אחי ואני הסתכלנו האחד על השני ואמרנו ‘זה המקום בשבילנו’״.
איך העובדה שאתה לומד בחיפה משפיעה על הלימודים שלך? איך זה משתלב ביצירה שלך?
״כמי שהגיע לחיפה מהבועה האילתית, ואילת זו בועה לכל דבר ועניין, ראיתי כאן דבר מדהים. אזור העיר התחתית בכלל והמושבה הגרמנית בפרט – איזה דבר יפה זה. פשוט לא ייאמן. אני פה בחיפה בדיוק שנה. עברנו לחיפה עוד לפני שהתחלנו את הלימודים כדי להתאקלם ולמצוא עבודה. הנוף האנושי כאן, במיוחד בעיר התחתית, העירוב הזה, השילוב היהודי-מוסלמי-נוצרי — לא חשבתי שזה קיים בכלל במדינה, וזה מדהים. בכיתה שלי לומדים גם סטודנט מוסלמי וגם סטודנט נוצרי וכולם יוצאים לבלות עם כולם ויושבים אצל כולם ויש עשייה האחד עם השני והידברות וכל אחד מלמד את השני. אני מסביר להם על התורה ומלמד אותם עברית, והם מסבירים לי על האסלאם ומלמדים אותי ערבית. מבחינה אמנותית זה לוקח אותי למקומות אחרים שלא חשבתי שאגיע אליהם. מבחינה צילומית אני רואה דברים שלגמרי לא ראיתי לפני כן בבני האדם, באנשים שחיים איתי במדינה. עברנו לא מזמן את חג המולד ואת חגיגות השנה האזרחית החדשה. המרכז האקדמי ויצו נמצא במושבה הגרמנית — המקום שהיה בתקופה הזו הכי מקושט בעיר ושביקרו בו הכי הרבה אנשים שהגיעו במיוחד לחיפה. זה היה משהו אדיר. הרגשתי כאילו אני באירופה״.
אתה רואה פה דברים בעיר שנראים לך כפוטנציאל לקבלת השראה אמנותית בהמשך הלימודים?
״חיפה היא עיר עצומה. יש פה הרבה פינות ונישות, כך שגם אם אחפור את חיפה במשך ארבע שנות לימודי התואר שלי לא אספיק לראות את הכל. מבחינת העשייה האמנותית חיפה היא מעיין שלא נגמר. מבחינתי חיפה היא מרכז הקונצנזוס הלאומי. יש פה את היופי של הצפון וגם את הקרבה למרכז. אם אני צריך לתמצת את חיפה במילה אחת אז אומר ‘דרוויש’, שזה אדם פשוט. בוויצו מצאתי אנשים פשוטים שדיברו איתי ממש בגובה העיניים, וכששאלתי שאלות קצת מטומטמות הסתכלו עלי בחיוך והסבירו לי באהבה. פה נראה לי שמבחינה אמנותית אוכל לבטא את עצמי יותר מאשר הייתי יכול לבטא במקום אחר. יש פה סוג אחר של גישה ושל מחשבה, אפילו הייתי אומר סוג אחר של חיים״.
יוני לוי (צילום: דימה ניקיטין)
"מחווה לשוק הפשפשים" – עבודתו של לוי
