פעם אחר פעם, כשאני נפגש בהתבטאויותיהם של המועמדים והמתחממים על הקו במרוץ לראשות העיר, אני משתאה כמה מעט מודעות חברתית אמיתית הם מגלים, עד כמה הם מחוברים לאליטה הכלכלית שבה הם מוקפים ועד כמה הם ממעטים לבטא ולהבין את רחשי הלב של חיפה של מטה. נדמה שאפילו הרעיון של פעולה למען עקרונות חברתיים וקידום אוכלוסיות מוחלשות לא עולה על דעתם של המתמודדים.
לגבי ההרכב הנוכחי של הנהגת העיר — לייחס לה אכפתיות חברתית יהיה בגדר התחסדות. זוהי ההנהגה שהתנגדה באופן עקבי להסכמי שכר קיבוציים בחברות הבת העירוניות ולהעסקה ישירה של עובדי הניקיון. זו גם ההנהגה שקידמה פרויקטים הנדסיים ונדל”ניים גדולים אבל לא עסקה כלל בדיור בר השגה ובבנייה להשכרה. תחתיה פרחה תמ”א 38 בכרמל אבל שכונות החוף נותרו מוזנחות, עם התחדשות עירונית מינימלית ועם חלומות באספמיא. תחתיה גם המשיך לפרוח החינוך הפרטי והמסליל, והיא לא עשתה די כדי להקטין את היקפו. זו גם ההנהגה שמעדיפה להדחיק מהתודעה ולהרחיק לשוליים את נקודות התורפה החברתיות כמו מרכזי גמילה לנרקומנים והוסטלים לנוער מנותק. ההדוניזם שמיוחס לה הוא יותר ממראית עין.
אבל גם האופוזיציה פוסחת לחלוטין על ההזדמנות לייצג עקרונות חברתיים אמיתיים. היא עוסקת במיקום הראוי לפאבים ובשאלה אם הם צריכים להיות קרובים למקומות מגורים או מרוכזים באזורי בילוי. היא מקוננת על ההקפאה של הטיסות הבין לאומיות משדה התעופה של חיפה, פועלת למען טיילת פה ונגד נמל שם, ובכל מעשיה ניכרים הפריבילגיה והאינטרס של מי שיכול להרשות לעצמו לטוס, להפליג ביאכטה וללגום בפאב השכונתי או האזורי. אבל היא לא מייצגת – בדיבור או במעשה – את מי שאין לו, את מי שמתקיימים משכר מינימום או מביטוח לאומי או מגמלת השלמת הכנסה.
רוצים להישאר מעודכנים?
חוגי השמאל-מרכז של המפא”יניקיות החיפאית העבשה לא היו חברתיים באמת מעולם. התואר “חיפה האדומה” לא היה מלא תוכן מלכתחילה, ובוודאי שעכשיו הם לא מניבים מאבקים חברתיים שמיתרגמים לפעילות פוליטית פוטנטית. בבתי הקפה של ציר מוריה משתוקקים למרינה ומדברים הרבה על עסקים קטנים ובינוניים ועל השארת בוגרי הטכניון בחיפה.
גם מחוגי הימין לא תצמח כל ישועה במובן הזה, ואין טעם לצפות לה. המועמדים שמסתמנים מכיוון זה, אם בכלל יתמודדו, יתמקדו בעניינים לאומיים שבמקרה הטוב אינם רלוונטיים למצוקות היום יום של האוכלוסיות המודרות, ובמקרה הרע יפעלו כדי להחריף את השסע בין יהודים לערבים. על רקע זה העובדה ששני שליש מהחיפאים לא הלכו לקלפי בבחירות האחרונות ולא מימשו את יכולתם להשפיע על המערכת המוניציפלית היא מובנת – אין מי שייצג את תושבי תל עמל ונוה יוסף, קרית חיים מערבית, קרית אליעזר, נוה דוד, חליסה ושכונת עבאס.
נחוץ בבחירות הקרובות מועמד חברתי מובהק שמבין את האתגרים, שיקרא באופן ברור לשינוי סדר העדיפויות בנדל”ן, בחינוך ובתעסוקה, ושישתמש במערכת הרווחה כדי להביא לתיקון עוולות ולמוביליות חברתית. מועמד כזה (המשאלה מתייחסת לשני המינים כמובן) יהיה מודע לזרמי העומק של אי הנחת המעמדית בחיפה. הוא יכיר למשל את המאבק המזרחי לסיום ההסללה בחינוך ולחשיפת הפשעים נגד העולים מארצות המזרח והבלקן בשנות ה־50 אשר יצרו את הריבוד שאת פירותיו הבאושים אנחנו קוצרים היום. מנגד הוא גם יכיר את הדינמיקה המיוחדת של חיפה ואת מרקם היחסים הסבוך בין יהודים לערבים, ויידע לחבר בין האינטרסים החברתיים של תושבי השכונות השונות. הוא יכיר גם את האוכלוסיות של יוצאי רוסיה ואתיופיה ויעניק להן את התחושה שהן חלק מהמאבק לשינוי.
מועמד כזה יידע להתמודד מול השלטון המרכזי בייצוג האינטרסים האמיתיים של הרוב בחיפה – הלא פריבילגי, הלא מפונק – לפרנסה בכבוד, לדיור בר השגה ולחינוך שוויוני, לפני שידאג לפאבים, למסיבות ולפסטיבלים.
הכותב הוא עורך החדשות בעיתון “כלבו”
