עוד קיץ עובר לו, ושוב מודיע החזאי על גל חום צפוי לאורך השבוע ומבטיח התמתנות מסוימת לקראת סוף השבוע. ושוב מקפידות המדוזות על הרגלן המגונה להתייצב בחופי הרחצה בתחילתו של החופש הגדול. גם הפלסטינים ממשיכים להקפיד על הרגלים ישנים ולקרוא להגנת אל־אקצא והר הבית מול ישראל הרשעית. חם במזרח התיכון, ואני? אני רק חושב לעצמי היכן אוכל לטבול את גופי במים צוננים ונטולי מדוזות ללא הצורך להיפרד מכליה כדי לממן את התענוג.
נכון, בחיפה לא חסרות בריכות שחייה, אבל כולן ללא יוצא מהכלל הן בריכות פרטיות עם עלות כניסה שאינה שווה לכל נפש. מילא אני, אבל מה עושות משפחות עם ילדים בחופש הגדול? ההורים שכבר מזמן עברו מטמורפוזה לכספומטים מהלכים נוטים לסיים את החופשה בהסכמי זוגיות ארוכים עם הבנקים.
וכאן נשאלת השאלה הלגיטימית אם בארץ הקודש הלוהטת, בריכה ציבורית מסובסדת במחירים שפויים היא שירות שהעירייה צריכה להעניק לאזרחיה. השאלה הופכת לרלוונטית במיוחד בעיר שמימנה לחובבי הכדורגל, המגיעים גם מחוץ לעיר, הקמת איצטדיון עירוני מפואר, המילה האחרונה, במאות מיליונים, ומתחזקת אותו במיליונים באופן גרעוני, ועוד הוסיפה שיפוץ מאסיבי להיכל הספורט העירוני במימון של עשרות מיליונים. בעיר כזו ניתן היה לצפות להתייחסות חיובית לעצם הרעיון, אבל כאן נתקלנו בתשובות המפתיעות “זה לא תפקידה של עירייה להפעיל בריכה עירונית” וגם “זה לא קיים באף מקום אחר”. מסתבר דווקא שבערים זניחות כמו ברלין ואף בתל אביב הקפיטליסטית יש אופציות עירוניות/ציבוריות שפויות ושוות לכל נפש.
היסטורית פעלו בחיפה שתי בריכות שחייה עירוניות, ובשתיהן אף זכיתי לרחוץ בתור ילד – בריכת מים מלוחים בחוף בת גלים ובריכת גלי הדר (ובשמה העממי – בריכת הפועל) בהדר. שתיהן סגורות היום, עדות חיה וכואבת לירידת זוהרן של השכונות הוותיקות.
בריכת המים המלוחים בבת גלים הוקמה בסוף שנות ה־30 לצד הקזינו כבריכה אולימפית הראשונה בארץ והיחידה אי פעם שהשתמשו בה במי ים. בבריכה, שבה היה מגדל הקפיצה הגבוה בארץ וטריבונה עם 1,000 מקומות ישיבה, התקיימו תחרויות השחייה של המכבייה ותחרויות ואליפויות ישראל בשחייה, בקפיצה למים ובכדורמים.
בריכת הפועל נוסדה ברוב הדר ב־1949. כן, כמעט עם המדינה, ואירחה גם היא לא מעט תחרויות ואליפויות. המבנה המרשים של הבריכה והמתחם סביבה תוכננו בידי שניים מגדולי האדריכלות המודרנית בישראל – זאב רכטר ואריה שרון. בסוף שנות ה־50 הוחכרה הבריכה, שהיתה בבעלות ההסתדרות, לעיריית חיפה. בהיעדר השקעה עירונית הידרדר במהלך השנים מצבה הפיזי של הבריכה, התעוררו קשיים כספיים, ופעילות, ששימשה בשנותיה האחרונות את תושבי השכונה הדתיים, הופסקה סופית בשנת 2007. מאבק משפטי שניהלה ההסתדרות החדשה מול העירייה הביא להשבתו של הנכס הבלוי והמתפורר לפני יותר משנה לחזקת הבעלים המקוריים.
כל הדרמה הזו לא הביאה לשינוי המצב. הבריכה עומדת ריקה כבר יותר מעשור, ולצדה השלד החרב של קולנוע תמר, כפצע פתוח בהדר, סמל להזנחה ולחוסר אכפתיות. גורלה של הבריכה לא ידוע, לפחות לא לציבור. אולי מישהו בבניין ההסתדרות החדשה בתל אביב כבר מתכנן למכור את השטח ליזם זריז שכבר ידאג לבנות שם מגדל מגורים יוקרתי. עם בריכה פרטית.
הכותב הוא תושב שכונת הדר
