באמצע שנות ה־90 עברתי ממרכז תל אביב לדרום העמוק שלה. רחוב צ’לנוב היה אז אקס טריטוריה מוחלטת. בבניין שבו גרתי התגוררה בעלת הבניין הקשישה בקומה מתחת, ומעבר לקיר של הדירה שלי היתה תחנת סמים בבעלותו של טיפוס יחסית לא מזיק בשם אריה, עם רעמת תלתלים תואמת ורוטוויילר נבחן אבל בעל לב. כמה פעמים מצאתי מזרקים ליד הדלת, אבל התחושה העיקרית בעת הליכה ברחוב בלילה לא היתה של פחד אלא של עזובה. כשפגשתי פעם עובד סוציאלי שהכרתי ועבד באחת מלשכות הרווחה באזור, הוא אמר לי שמתחם הרחובות שבו אני מתגורר למעשה לא שייך לאף אחת מהלשכות. זה היה באמת מקום מופקר. היתה בו עדיין דומיננטיות מסוימת של האוכלוסייה הוותיקה – קשישים ומשפחות קשות יום – אבל מי שהצליח להיחלץ משם השכיר את הדירה למי שאז כונו באופן גורף “עובדים זרים”.
אחת מהחוויות המפתיעות שבמגורים שם היתה הוויי יום שישי לפנות ערב. בכל מקום אחר שבו גרתי בתל אביב לפני כן לא קרה בשעות האלה שום דבר ראוי לציון. בצ’לנוב, לעומת זאת, החל מ־18:00 התחילו לזרום לרחובות תושבים אפריקאים בבגדי שבת. הגברים בחליפות מבהיקות ומהודרות, הנשים בשמלות נשף ובכובעים יפהפיים – כולם פוסעים ברחוב במתינות, בחגיגיות, בחבורות קטנות. מאז ילדותי בקרית חיים לא הרגשתי תחושת קבלת שבת אותנטית כזו, ואולי גם אז לא.
הבית שבו גרתי שכן כמה מטרים מצומת בעייתי, שאחת לכמה שבועות התרחשה בו תאונה שהיתה מחרידה את השקט בלילה. מלבד זה ופעילות כספומט הסמים הסמוך, השטח העזוב הזה התנהל בלי התערבות משטרתית, בלי פעילות פלילית ניכרת ובלי תשומת לב ציבורית מיוחדת. באופן פרדוקסלי, זה היה הכי קרוב להוויה של עיירה יהודית שהרגשתי אי פעם.
רוצים להישאר מעודכנים?
דרום תל אביב נראית אחרת היום. מספר מהגרי העבודה ומבקשי המקלט מאפריקה גדל באופן ניכר, ובעיקר גדל מספרם של אלה שאינם מצליחים למצוא את פרנסתם. מצוקתם של תושבי המקום שגרו שם קודם לכן ומוסיפים לגור שם לא גדלה בגללם. הם נותרו עזובים מבחינת שירותי הרווחה. “עניי עירך” מעולם לא קדמו לאף אחד, והגירוש ההולך ומיושם לא ישפר את תנאי חייהם. לכל היותר הוא יקל על יזמי נדל”ן לשווק פרויקטים שנבנים באזור.
אבל ההחלטה האסטרטגית לרכז את מבקשי המקלט בדרום תל אביב יצרה מציאות של מצוקה, של חיפוש קדחתני אחרי עבודה, של אי יכולת להיענות לצרכים, ובסופו של דבר של פגיעה גם במבקשי המקלט וגם בתושבי המקום הוותיקים. פיזורם בערים שונות בארץ יכול לסייע בפירוק המטען החברתי שנוצר בדרום תל אביב.
השבוע התקיימה בחיפה הפגנה של פעילים מקומיים נגד גירוש מבקשי המקלט בקריאה לחברי מועצת העיר לצרף את קולם למתנגדים לגירוש. מספר מבקשי המקלט ומהגרי העבודה בחיפה הוא קטן יחסית. מתנגדי הגירוש לא צריכים להסתפק רק בקריאה לחברי המועצה לצרף את קולם להתנגדות למהלך. חיפה צריכה להציע את עצמה כאתר לקבלת מבקשי מקלט. קיימת פה מתינות שיכולה לאפשר את התאקלמותם, ויש פה מקום. חיפה חורגת מהשטנץ התל אביבי במובן של אפשרות לחשיפה של מגוון אנשים לתודעות שונות. בעניין הגירוש היא יכולה לא רק להתנגד, אלא להציע אלטרנטיבה.
הכותב הוא עורך החדשות של עיתון "כלבו"
