ביום שבו השתחררתי מצה”ל עליתי על מטוס אל הלא נודע. את הטיול של אחרי צבא נהוג לעשות בהודו, בדרום אמריקה או באוסטרליה, אבל אני בחרתי דווקא בארצות הברית ואף אחד לא הבין למה. אחרי מיליון שעות נחתי שם, ובדיעבד זו היתה חוויה שהכילה את כל סוגי הטיולים האפשריים – טיולי טרמפים, ראלי עם הארלי דוידסון, אופרה בניו יורק, מארדי גרא בניו אורלינס, ואפילו חציתי ברגל באלגנטיות כמה מדינות על שביל האפלצ’ים.
את חוסר המזל שלי חוויתי כשהגעתי ליער ענק או לפארק לאומי. הזכור לי ביותר הוא יוסמיטי פארק, עם עצי הסקויה הגדולים בעולם, שכאשר נכנסתי אליו פרצה שם שריפה. באיזשהו שלב הייתי בטוחה שקוללתי (אולי בניו אורלינס עם איזה וודו) כי בכל פעם שהתקרבתי לטבע הוא עלה באש. עד שהסבירו לי שמדובר דווקא בדבר חיובי, שהשריפות האלה הן יזומות ושאין להן שום קשר אלי.
שריפות חיוביות? יש דבר כזה? מתברר ששריפות יזומות יוצרות שבילי אש למניעת התלקחויות ואיבוד שליטה. האפר חיוני לצמחים ולדישון וגורם להתחדשות ולעוד דברים טובים שמשווים אור אחר לאש.
15 שנה אחרי, עם אותה מחשבה חיובית על שריפות, תפסה אותי השריפה בחיפה עם גישה אופטימית של התחדשות. מהר מאוד האש התפשטה והובילה לטרגדיה. אמנם לא היו אבידות בנפש, אבל הרכוש והטבע שלנו היו אובדן אדיר. כל המדינה עצרה מלכת, ההתגייסות חיממה יותר מהאש, ואפילו ממדינות זרות הגיעה העזרה. היה ליכוד, היתה הירתמות, והיו כמויות מפלצתיות של שקים עם בגדים.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל משהו לא ישב לי טוב בבטן. הרי לא ייתכן שכל התרומה והעזרה מסתכמות בפרטי לבוש לא מחמיאים שתופסים מקום בחדר מלון או בדירה שכורה, ובכמויות אדירות של עוגות מקונדיטוריה יוקרתית באזור. אז עשיתי מעשה והפכתי לסוג של צינור. הקרובים אלי תמיד כועסים על ההתמכרות שלי לרשתות החברתיות, אבל מתברר שהיא לא תמיד כזו נוראית. חיברתי בין משפחות לאנשי מקצוע שביקשו להתנדב, חיפשתי פתרונות לינה, ואחד הסיפורים שהכי נגעו בי היה כשמצאתי בני זוג מבוגרים, כאלה בלי פייסבוק, ובפוסט אחד סייעתי להם לאסוף מעט בגדים ולמצוא מקום מגורים חלופי, והסברתי להם את זכויותיהם. זו היתה תקופה קשה, לכולם. נכנסתי לדירות כדי לנסות להציל משם משהו, ראיתי שאריות של חיים ובעיקר אפר. אשה מבוגרת לקחה אותי לחדרה והראתה לי ארון עם קולבים שרופים. “רואה? על כל קולב היתה שמלה מפוארת מתקופה אחרת בחיי שתפרתי”, היא סיפרה. אדם אחר, ששרד את השואה, סיפר לי בדמעות שאם הוא היה יודע שיעבוד קשה ויאבד את הכל ברגע הוא לא היה מתאמץ כל כך לשרוד. נשברתי מבפנים.
באותם הימים עברתי דירה. רשמית אכן עברתי, אבל הזזתי הצדה את כל עיסוקי, ואפילו את הארגזים העברתי הלאה. הבטחתי לעצמי שלא אירגע עד שאדע שעשיתי את המקסימום. לצערי עברו השבועות, ועיקר העבודה, חוץ מכיבוי השריפות בלבם של האנשים, היה מלחמות הביורוקרטיה שהצליחו להתיש אפילו אותי.
אחד מחברי הטובים ביותר, שתמיד היה זהיר ולא לקח סיכונים, איבד גם הוא את ביתו. כל חייו היו שם, שלו ושל בני משפחתו. כשהאש החלה להתפשט הוא ישב במרפסת עם חברים, זיהה מרחוק את השריפה ומיהר לארוז את הפריטים החשובים ביותר. בזמן הזה האחרים צחקו עליו ואמרו שהוא מגזים. רגעים בודדים אחר כך הם מצאו את עצמם בורחים מהבית בלי להביט לאחור. ניסיתי ללוות אותו עד כמה שאפשר. כל כך מוזר היה לראות את מצבה הקשה של המשפחה שנהגה לארח בביתה באווירה חמה ומלטפת. האמנתי שאם אפעיל את כלי התקשורת הנכונים לא יעשו להם את המוות בשלבי השיקום, ואולי זה באמת הקל מעט, אבל את מה שהשריפה לקחה איתה שום עזרה לא תחזיר. לפני כמה ימים הם הזמינו אותי סוף סוף לארוחה כמו שאני זוכרת ואוהבת. האמת, אני קצת פוחדת לחזור לשם. אבל אז אני עוצמת עיניים, מדמיינת את הפארק בארצות הברית עם העצים הגדולים בעולם, וחושבת על התחדשות.
