אם הייתי מקבלת שקל על כל “אמרתי לך” ששמעתי מרגע היותי אמא, הייתי היום שוגר מאמא. כמה שאני שונאת את צמד המילים הזה. כל הטיפים שלא קיבלתי ועשיתי בדיוק את ההיפך עלו לי ביוקר – מהקניות המגוחכות של ניו בורן כשלביא עדיין היה בבטן, דרך ריהוט שרק על הפירוט שלו אפשר לעשות מופע סטנד אפ שלם, ועד הבחירה המבולבלת בחינוך היומיומי. ובקרוב, כשהוא יתחיל לדבר, אני מניחה שאגלה את הטעויות הכי חמורות שלי.
מאז שלביא נולד לקחנו אותו לטיולים, למסיבות ולחברים, הטסנו אותו לראות עולם (הוא ישן רוב הזמן אבל לא נהיה קטנוניים) והאכלנו אותו בכל המאכלים הידועים למין האנושי (ובעיקר מהרצפה, אחרת איך הוא יתחסן?). כשפגשתי אנשים שלוחשים ובקושי נושמים ליד תינוק ישן טענתי שזו טעות. אצלנו לביא היה נרדם בכל מקום ובכל מצב, וכך הייתי בטוחה שהקלף המנצח הזה ילווה אותנו לנצח ויציל אותנו מכל סיפורי הזוועה. המטרה היתה לגדל יצור סתגלן שיזרום עם כל שטות שלי – קרוואן, מטוס, מכונית, ספינה או העגלה של השכנה, כי איכשהו תמיד העגלה שלנו נשארת ברכב השני.
מעולם לא היתה לי עבודה קבועה, כזאת של שנים, עם אותם האנשים ועם אותן החופשות, ואלוהים יודע שניסיתי. מנגד, בשביל מה יש בן זוג? בין כל הפנטזיות שאריק ממלא זו אחת מהן, ואת הקביעות הרוחנית שלי בעבודה שלו בהיידרושופ התחלתי להרגיש מהר מאוד. הבוסים שלו הם צעירים ויש לי איתם שפה משותפת, והעסק מייצר המון אירועים מגניבים. לא אירועי חברה באולמי בונבון והפעלות גיבוש של שחקני עבר עם הרצאה ועם בופה פרווה כדי לרצות גם את הטבעונים, גם את הצמחונים וגם את הקרניבורים, אלא הפקות של ממש, שגולת הכותרת שלהן היא סופ”ש השנתי על החוף. הם בונים מתחם שמתעלה על עצמו בכל שנה, האוכל זורם כמו המים בים, כנ”ל האלכוהול, המוזיקה היא לפי הזמנה, והאנשים הם כמו משפחה שנייה. איכשהו, למרות שהם באים מכל קצוות הארץ, למדתי להכיר ולאהוב כל אחד מהם, ובמיוחד את הביחד.
לפני שנתיים, כשהגעתי לסופ”ש הזה כולם הופתעו למצוא היריונית בשלב מתקדם על החוף במשך יומיים. עם כל הפסיליטיז שהם הקימו זו לא היתה בדיוק “הישרדות”, למרות שבאלבום הפייסבוק דאגתי שזה ייראה אמיץ במיוחד. בשנה שעברה כבר הגענו עם לביא הקטנטן, ושוב כולם היו בשוק מאיפה האומץ, כי תינוק בן כמה חודשים בסופ”ש על החוף נראה להם קצת חריג. אני לא הבנתי על מה כל המהומה, ולביא אישש את טענותי כשנרדם למשך כל הלילה משליפת ציצי.
הנחתי שמדובר בתינוק אלוהי. כמובן שהשווצתי בכך שהוא התינוק המושלם, הנוח, המתחשב, הסתגלן והחייכן ביותר בהיסטוריה. ברור שהיו מי שדאגו להנחית אותי על הקרקע ולהפציר בי שלא אדבר ככה כי חבל לפתוח עין, אבל אני הייתי בטוחה שהמצאתי את הגלגל. כשאנשים היו מספרים לי שהם ויתרו מראש וחסכו מעצמם את הלילה הייתי בטוחה שמדובר בהורים לולבים, כלומר כאלה שעפים עם הרוח. וחוף הים בלילה הוא לא המקום בשביל לולבים. אחרי התנשאות והתנסות של לילה בשטח הרגשתי שאין דבר שיעצור אותי.
והנה, חלפה לה שנה, ולקראת האירוע ארזתי בשבילו שני תיקים, שק של צעצועים, קרם הגנה לפנים, קרם הגנה לגוף, חמישה מוצצים וכובע טמבל מנומר. הערב התחיל טוב – אוכל מצוין, אנשים נחמדים, אחלה מוזיקה, לביא מצא חבר שקצת גדול ממנו אבל לפחות היה צדיק נוסף בסדום שהביא את הילד שלו, וברקע כרגיל “איזה אומץ, ככה להביא תינוק בתקופת ההתמרדות התינוקית שלו”. ואני, איך לא, הייתי חייבת לפתוח את הפה ולהשוויץ.
לא עברה שעה, ולביא התחיל להתחרפן מעייפות. הציצי הוחלף בבקבוק שהוא כמובן לא רצה, מוזיקת התינוקות שהפכה למוזיקת מסיבות לא בדיוק עזרה, והאוהל שניסיתי להשכיב אותו בתוכו היה הדבר האחרון שהוא היה מוכן להתקרב אליו. מה לא ניסינו – הליכות לאורך החוף, התשה בחול, טקס המקלחת המפורסם, ובאיזשהו שלב אפילו החלפנו את המוזיקה של האירוע במוזיקת שינה. ואז, אחרי שהצלחנו להרדים חצי מהאנשים, הבנו על מה כולם דיברו. אז אספנו את כל הציוד ולראשונה חווינו את התסכול ההורי המדובר. נסענו הביתה בלי להביט לאחור ובלי לפתוח את הפייסבוק כדי חלילה לא לראות את כולם נהנים. במשך חצי שעה לא הוצאנו מילה מהפה. ואז פרצה ממני הפולניות, לא יכולתי להתאפק ופניתי לאריק: “אמרתי לך!”.
