אז אכלנו מהתפוח (וכשאני אומרת אכלנו אני מתכוונת לחוה), ובגלל החזירות שלה כולנו נותנות את הדין עד היום. אז כן, קוללנו. “בעצב תלדי בנים”. תיבלו את הקיום שלנו בלא מעט אתגרים, אבל עם רובם למדתי להסתדר. אפילו מאחורי ה”בעצב” יש כמה תמונות סלפי שמעידות אחרת.
במקום להתבאס על 25 הקילוגרמים שנדבקו אלי, חיבקתי אותם והם הפכו לחלק ממני. את חדר הלידה הפכנו לחדר פרטי עם מוזיקה, עם פופים, עם אמבטיית קצף ועם 20 זוויות צילום במיוחד בשביל אריק, והכל תודות לאנשי מחלקת היולדות בבני ציון שזרמו עם הבקשות החריגות שלנו, וכך חדר הלידה הטבעית מעולם לא נראה שמח יותר.
הייתי בטוחה שה”בעצב” כבר מאחורי ושמה שנשאר זה לגדל בשמחה את הבן שלי. נכון, אני מודעת לקשיים בדרך ומקדישה לא מעט זמן מחשבה על גיל ההתבגרות ועל גיל ההתעברות בתקווה שלביא יסתפק במעוברת אחת ושהיריון יהיה בתכנון ולא בטעות. אבל עוד הרבה לפני שהוא יעשה לי נכדים (בטעות או שלא) יש להתמודד עם גיל שנתיים האיום ועם עוד כמה ציוני דרך בעייתיים כמו כל מיני העדפות שלו. אני באמת שמחה שהוא יודע מה הוא מעדיף לאכול, אלו נעליים לנעול ובמה לשחק, אבל לאחרונה לביא מעדיף – תחזיקו חזק – את אבא.
ולי – שנשאתי אותו ברחמי, עם כל הצרבות, העלייה במשקל, ההורמונים והתרחבות האגן – הוא נותן ברקסים?! “תן חיבוק לאמא”. “לא”. “את מי אתה אוהב?”. “את אבא”. ואז מגיעה הנסיעה מהגן במרכז הכרמל עד לבית – חמש דקות שנמשכות כמו נצח – שבה הוא צועק “אני רוצה את אבא” ו”איפה אבא?!”.
במשך שנה הנקתי. במשך שנתיים הוא היה איתי בבית. וכל זה נעלם ביום בהיר אחד. אז זה כבר לא בעצב, זה בעצבים. זה מעצבן, זה מקומם, זה מצריך סדנה לשיקום היחסים שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. חורב 14, תרימו את הכפפה, לא רק הורים טריים צריכים הדרכה. לי ולעוד רבים יש עוד המון מה ללמוד ולהפנים.
רוצים להישאר מעודכנים?
בכל מקרה, עכשיו לביא מעדיף את אריק. הוא רוצה לקום איתו מוקדם בבוקר לגן (יותר שעות שינה בשבילי), הוא מוכן להתקלח רק איתו (פחות טרחה בשבילי). הוא אוכל טוב יותר, נרדם מהר יותר ומשחק יפה יותר טוב לצד אבא שלו. אז יאללה, ניתן לו. אלא שאריק הבין מהר מאוד שהכל על הכתפיים שלו, ומאבא גאה, מבסוט וקצת טיזר הוא הפך לשפחת הבית. אני מרוצה, לביא מרוצה, והרוב קובע.
הכנתי לאריק רשימה אחת של משחקיות ושל פעילויות התפתחות ועוד רשימה של עשה ואל תעשה ליד הילד. אז אם ראיתם בסופ”ש את אריק נוסע ברכבת הקטנה שחוצה את קניון שער הצפון הלוך חזור בזמן שאני הייתי עסוקה בשופינג – לא התבלבלתם. ואני? מהר מאוד הפכתי את הדפקט לאפקט ולמדתי ליהנות מהמצב החדש למרות שאני בטוחה שהוא זמני בלבד. הרי מי מספרת סיפורים הכי טוב בעולם, עם קולות ועם פרצופים? למי יש אנרגיות ועניין במשחקים אפילו יותר מאשר ללביא? מי יכולה להעביר שעות בקניון ובאטרקציות מטופשות? אני הפרטנרית האידיאלית, וכנראה – כך לפחות אני מקווה – שהוא מתרחק בשביל להתגעגע ולתת לי למלא מצברים. אז אם אתם פוגשים אותי נחה בבית קפה, אל תהרסו לי, תזרמו.
