אמהות בכלל ואמהות טריות בפרט ממותגות מבחינת סטיילינג איפשהו בין מנקה לדוגמנית יד שלישית עם בגדים מוכתמים יד שנייה, עם שורשים בשיער ועם לק אכול מסטרס או סתם מתפורר כי למי יש זמן. אצלי ההזנחה התבטאה בעיקר בחוסר עקביות וברצון אמיתי לרדת במשקל כי ציפורניים מעולם לא היו לי, בגדים – אתם תקראו לזה יד שנייה, אני קוראת לזה וינטג’, ולהתעסק עם השיער לא היה מעולם בטו דו ליסט שלי. יותר מזה, אגלה לכם סוד: בכל פעם שבה אתם רואים אותי עם תסרוקת מטורפת מורכבת על הראש זה כנראה כי שוב היו לי יותר מדי קשרים ופחות מדי זמן להתמודד איתם.
עכשיו, כשהחגים מאחורינו ואפשר להתחיל לפתח שגרה אמיתית של אמא שהילד שלה בגן, נשבעתי שלפחות פעמיים בשבוע אלך למכון כושר, פעמיים אשב לקפה עם חברים כדי לפצות על כל הקפה עם פלסטלינה שהם היו צריכים לסבול כשהייתי מגיעה עם לביא, וכן – תחזוק של לק לא יהרוג אותי.
השבוע היה התור של אלון לקפה איתי על הבוקר. סיפרתי לו בשיא ההתלהבות שאני חייבת לחזור לעצמי ולהתחיל להשקיע ולא לשקוע בתדמית של “ההיא שוויתרה על עצמה לטובת האמהות”, והוא כמובן פרץ בצחוק, הזכיר לי את כל הפעמים שנתתי לו את המונולוג ואת התירוצים המושלמים והחליט לאתגר אותי. הוא בנה לי סוג של תוכנית מהסוג המתיש של “לא אוכלים אחרי 19:00”, של ריצת בוקר ושל עוד כל מיני קשקושים שאני יודעת שהם קיימים, אבל שכפי שאמר לי פעם מורה – לא בבית ספרנו. באמת שהיו לי נכונות ורצון לעשות משהו עם עצמי, וכבת לדור האינסטנט הייתי חייבת שינוי מיידי, כזה שינער אותי בצורה זו או אחרת. אז פתחתי את הפייסבוק ועשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – LIVE. בחרתי בנושא “שינוי דרמתי חיצוני”, ומהר מאוד הצטרפו לשידור עשרות חברים. בית הקפה שבו בחרנו היה במרכז הכרמל, כאשר ממש מעל הראש היתה מספרה. אין לי באמת מושג איך זה עובד, מהם המחירים ובאיזו שפה מדברים שם, אבל כשבצד ימין הנייד ובצד שמאל אלון עליתי בביטחון במדרגות ונכנסנו לעולם אחר, חללי כזה. נשים מכוסות ניירות כסף, כל אחת שקועה בענייניה, ורק אני מדברת כמו מטומטמת לרשת ומחפשת את הרעיון הבא.
רוצים להישאר מעודכנים?
“כל מה שתגידו בא בחשבון – קרחת, קוצים בצבע ירוק, רק תגידו”. אחד מהספרים, שלא יכול היה להתעלם, נלחץ ואמר שהוא לא ממליץ על ירוק אבל בלונד יכול להיות הגיוני. כשחקנית שחבשה לא פעם פאה בחייה העדפתי שיציעו לי קרחת מאשר בלונד, כי עם כל החולשה שיש לי לצבע הזה, עדיין לא פורים. אבל השילוב של אלון שדאג להזכיר לי את מונולוג ה”חייבת שינוי” במקביל להבטחה שאני טוטלית ושאלך עד הסוף עם הצופים בשידור – הנורא מכל נקבע, ואני, שהבאתי על עצמי את הניסוי האנושי הוויראלי הזה, הייתי חייבת לשתף פעולה. חבל שלא יכולתם להיות זבוב על קיר המספרה או טוב יותר – להיכנס לראש של הצוות. יש לי תחושה שמה שקרה איתי היתה הפעם הראשונה שזה קרה להם.
מתברר שמכל המספרות שיכולתי להיכנס אליהן ולעשות איתן את הניסוי בחרתי במספרה של אלי ביטון – המספרה הכי מפונפנת של נשות הכרמל המכובדות שבה יש שני דורות של ביטונים – אלי והבן בן. כל הלקוחות שם היו שקטות, עם האמריקנו שלהן, האחת עם מסז’ קרקפת, האחרת מחכה בסבלנות עם איזה מגזין באנגלית, ואני – עם הלוק המרושל, עם הקצוות המפוצלים ואולי גם עם המחשבה המפוצלת כשקבעתי להם עובדה שאני מחכה בסבלנות כי יש לי רק דרך אחת לצאת מהמספרה: בלונדינית.
וכך היה. אחרי שבע שעות ושמונה ידיים על ראש אחד יצאתי בלונדינית. הייתי בשוק וכעסתי על כולם ובעיקר על עצמי, שהרי אם כל כך הרבה שנים הייתי שחרחורת כנראה שיש לכך סיבה. נראיתי כמו שילוב של אתי אלון, ענבל אור ואמא של ילד מהפארק שתמיד יש לה על מה להעיר. הגעתי הביתה ולביא לא רק שלא זיהה אותי – הוא בכה. התגובה הכי נוראית שאפשר לקבל. יומיים לא נכנסתי לפייסבוק רק מהחרדות.
זו התגובה שלי לשינויים שבסופו של דבר אני הכי אוהבת. זה מין תהליך כזה שאני תמיד מעבירה את עצמי עם כל הסובבים. ככה בדיוק נלחצתי אחרי הדייט הראשון עם אריק, לפני הלידה של לביא, וכנראה שכאשר אקנה סוף סוף בית – גם אותו אעלה על המוקד ורק אחר כך אקפוץ לאיקאה. אל דאגה, מאז חזרתי לפייס השתעשעתי עם מיליון ואחת התסרוקות שלי ואפילו אריק, מסתבר, די אהב את הלוק החדש. עכשיו אני כמו הבנים – נהיינו משפחה של בלונדינים.
אז כשאתם פוגשים אותי ברחוב אל תהססו להחמיא לי (או בכלל לכל אמא עם עגלה) ולא רק “איזה תינוק יפה יצא לך, חמסה חמסה חמסה”.
