"כזוג אשכנזים שלא היה בחינה, כמה שמים במעטפה? (גוף שלישי מטעמי דיסקרטיות)”. את הפוסט הזה בפייסבוק העליתי בסוף השבוע שעבר בציפייה נואשת לתשובות כשהתחלתי להפנים שאין לי מושג קלוש איזו מתנה נותנים באירוע כזה. לבושתי הרבה, מעולם לפני כן לא הייתי בחינה ואפילו הכרתי זוגות שעשו חינה.
משיטוט מהיר בגוגל למדתי שיש חינה תימנית וחינה מרוקאית, ולא – זה לא אותו דבר. למדתי שבטקסים האלה יש תלבושות ססגוניות ומלא מתוקים, כלומר גן עדן, וקראתי שיש אנשים שממש צמים לפניה ולא אוכלים כל היום מטעמי מסורת, בניגוד אלי שאני צמה רק בשביל שיישאר לי מקום לקינוחים (אפילו שהם פרווה). אתם כבר בטח יכולים לדמיין את הפרפרים (נכון יותר – הקרקורים) שהיו לי בבטן כשגיליתי איזו כמות אדירה של מתוקים מחכה לי, ועל התלבושות בכלל אין מה להרחיב. אם הייתי ראש הממשלה החוק הראשון שהייתי מקדמת היה לעודד גברים ללבוש חצאיות ובגדים צבעונים (ויסלחו לי הרוקיסטים מצד אחד והשמרנים מצד שני, אבל המחקרים מספרים שלבוש צבעוני עושה שמח).
באשר לשאלה מה או כמה להביא לאירוע הדעות היו חלוקות. יש שהתעקשו שחינה זו חינה ושכדי לשמור על המסורת צריך להביא מתנה לבית. אחרים טענו בתוקף ש”החינה גונבת את ההצגה של החתונה והיא מושקעת לא פחות, ולכן חייבים להביא כסף”. מחשבון האירועים (מתברר שיש כזה, חפשו בגוגל) המליץ לא לתת סכום נמוך מדי וגם לא גבוה מדי, כי בדרך יש גם חתונה וכעבור שנה ברית או בריתה. אחרי אינספור חישובים שלא הובילו לשום מקום קלטתי פתאום ששכחנו להזמין ללביא בייביסיטר, אבל כדי לא לפספס את החוויה יצאנו לדרך שלושתנו – אריק, לביא ואני – כשאנחנו עדיין עסוקים בחישובים וכמובן באיחור של חצי שעה. כמו כל פולנייה לחוצה הייתי בטוחה שהחמצנו את הכניסה המרשימה ואת הטקס המיוחד שראיתי בסרטונים באינטרנט, אריק – סוג של פולני לחוץ בפני עצמו – חשש מהווליום של הרמקולים, ושנינו ביחד היינו לחוצים באשר לשאלה אם אפשר למרוח חינה על כף ידו של תינוק.
בכניסה לאולם חולקו לכל האורחים קופסאות קטנות של סוכריות, ומיד הרגשתי בבית. עיני הרדאר שלי זיהו בקצה האולם גרסאות ענק של הקופסאות הללו – משלוחי מנות ענקיים מלאים בדברי מתיקה ארוזים כמו מתנות בצלופנים ובסרטים צבעוניים. אני – איך לא – פילסתי את דרכי לשם ולקחתי את אחת מהקופסאות. אתם רק יכולים לדמיין את האכזבה שחשתי כשהבנתי שמדובר בסך הכל באביזרים לריקודים שיגיעו בהמשך.
הזוג המלכותי היה באמת מלכותי ולא מלאכותי כמו שראיתי בתמונות. הם נראו מגניבים כל כך שזה עשה לי חשק לעשות חינה בעצמי. בזכות פרויקט שהייתי שותפה לו לאחרונה ושכלל להיטים מזרחיים (סליחה, ים תיכוניים) הפגנתי ידע רב מלווה במחיאות כפיים קצובות כשהמוזיקה החלה להתנגן, ולרגע אפילו הרגשתי שגנבתי את ההצגה.
האירוע התארך והשעה נהייתה מאוחרת. בכל פעם כשהייתי בטוחה שהגענו לשלב הקינוחים יצאה עוד מנה לשולחן, וכאשר הבחנתי בעייפות בעיניים של לביא ובפחד בעיניים של אריק כשחזרתי ממתלה הגלביות עם שתיים, ידעתי שעל שלב הטקס כבר איאלץ לוותר. מזל שיש פייס כדי להשלים את החוויה. מהתמונות הבנתי שהספה שניסיתי לשכנע את אריק להרדים בה את לביא מיועדת בכלל לזוג בשיאו של הערב. מזל שלא עשינו פדיחות ולא יישמנו את הרעיונות שלי, ומזל גם שלא שעינו להמלצות בנושא המתנות ולא הבאנו לזוג המאושר חלוקים ומצעים. גם בלעדינו הכניסה לאולם נראתה כמו סניף של פוקס הום.
