יש משהו פסטורלי בגן הזיכרון. הוא מצטלם נהדר, נראה מטופח, יש לו ירוק של טבע, מים של חיים ונוף למפרץ ולים. הגן הזה אירח מאות מופעים ואירועים חשובים ומכובדים. בכיתי בו בטקסים לזכרם של חללי צה”ל, עליתי על ספסליו כדי לצלם את הזיקוקים בערב יום העצמאות, ואפילו חגגתי שם יום הולדת לכלבה שלי מטילדה עם יותר מ-100 חברים וכלבים (היה מטורף, בערך כמו הרעיון עצמו).
השבוע חברה סיפרה לי על גן משחקים עם מתקנים מונגשים לילדים בעלי צרכים מיוחדים שהוקם בהדר. שמחתי מאוד כי לא מזמן ממש התעצבנתי על כך שאיכשהו כל גני השעשועים והפארקים המושקעים נמצאים בשכונות מבוססות על הכרמל וברמת הנשיא, בעוד שבעיר תחתית ובהדר אין מינימום של השקעה. בכל מקרה, מיהרתי לקבוע דייט עם אריק ולביא ליום למחרת. התכנון היה לקנות קצת חומוס ופיתות, לנסוע להדר (שכמו שאתם זוכרים היתה שכונת מגורי במשך שנים עד ששיניתי סטטוס לאמא ועזבתי לכרמל), לחנוך את הגן החדש ואולי אפילו לפרגן בפוסט בפייסבוק עם תיוג של העירייה על החוויה. אלא שהרעיון הסתיים כבר בשלב התכנון כי השילוב של פעילות פיזית וחומוס בחום כזה הוא לא הדבר הכי מוצלח, והיום הוקדש למנוחה.
הלילה הגיע, לביא ואריק כבר ישנו, ושוב נסחפתי לשוטטות ברחבי הרשת, כשכתבה ששיתף אחד מחברי הוציאה אותי לגמרי מאיזון (אריק, שמאמין בתיאוריות קונספירציה, אמר לי למחרת שאלוהי האינטרנט שמע שדיברתי על גן הזיכרון והקפיץ את הכתבה. אני לעומתו חושבת שהוא צופה יותר מדי ב”מראה שחורה”. האמת, כרגיל, נמצאת איפשהו באמצע). הכתבה הזאת הפכה לי את הבטן במשך חצי לילה.
גן הזיכרון הוא אחד מהמקומות היחידים שאני מנסה בכוח לייצר ממנו זיכרונות נעימים. לא שחלילה עברתי שם זוועות, ובכל זאת, המקום סומן אצלי תמיד כמקום פרובלמטי. אני זוכרת עוד סיפורים על גברים שמגיעים בלילות כדי למצוא גברים אחרים ולקיים איתם יחסי מין מזדמנים. כילדה זה עורר בי תחושות מקבריות. הייתי מגיעה לשם בימים עם חברות, ואיכשהו כמעט תמיד המזרקה עבדה, כאילו לכבודנו. כשהיו לי סידורים בבניין העירייה ובשלוחותיו הסמוכות לגן תמיד ידעתי שתהיה לי תוכנית גיבוי במקרה של עומס. אבל כל העיסוקים היו תמיד על הדשא, מתחת לעץ או ליד המזרקה, מעולם לא בשבילים הצדדיים. אני זוכרת שביום שבת אחד הייתי צריכה לשירותים והכל מסביב היה סגור, אז מצאתי את עצמי בין השיחים של אותו השביל. כמובן שהיו מוטלים שם מזרקים וקונדומים.
המזרקים הם אחת מהמגפות של הדר, ואחת מהסיבות שגרמו לי לקום ולעזוב את השכונה היתה כשראיתי בגן בנימין ילדים ששיחקו עם מזרקים מלאים במים במקום עם רובי מים. הבנתי שלשכונה הזו יש עוד חתיכת דרך לעבור, רק שהיא תיאלץ לעשות את זה בלעדי. תמיד הייתי פעילה בשכונה – התנדבתי בסחלב, ביקרתי קשישים באופן קבוע והלכתי עם מטילדה ל”כלבי ליטוף”, אבל אז נכנסתי להיריון ובחרתי לאמץ את שיטת רחוק מהעין רחוק מהלב. עליתי לכרמל – למדרכות הנקיות, לאנשים עם נושאי שיחה אחרים וגם לעצבים על כך שבגן שמואל לביא מוצא קקי של כלבים בזמן שבגן בנימין הילדים מוצאים מזרקים.
בכתבה גיליתי שבאותו מקום בדיוק – אותו מקום מסריח שבקושי שרדתי בו עשר שניות – נאנסים בלילות קטינים והזנות היא עניין שבשגרה. התמונות והסיפורים הכאיבו לי מאוד. השינוי צריך להגיע מאיתנו, החברה. קשה להישאר אדישים ולצפות מגורמי הרווחה השונים שהם בסך הכל פקידים לטפל במצב ולשנות. מנגד יש עמותות כמו על”ם או הבית ברחוב חיים שמשוועות לעזרה. נוכחות שלכם במקומות כאלה (כן, גם בלילות) תקשה על הפעילות הבזויה הזאת להמשיך. הגן הזה הוא של כולנו. בואו ננסה להפוך אותו לנעים יותר ונייצר ממנו זיכרונות טובים יותר. בואו נשמור על הילדים.
