“הדס, איפה כרטיס האשראי? אני רוצה לתרום”.
“לא יודעת”.
“הדס, את עושה דווקא ואת אפילו לא יודעת למי אני רוצה לתרום”.
שקט.
“אז שתדעי שזה למישהי שחלתה בסרטן ורצתה לקנות בית. אם כל אחד יתרום קצת יהיה לה בית”.
את הוויכוחים על ענייני התרומות התחלנו כששובשה לי הקופסה אי שם לפני כמה שנים באחת מתוכניות התחקירים שחשפה מונופול של משפחות פשע שעומדות מאחורי כל אותם מקבצי נדבות מהרחוב והמתרימים שעוברים מדלת לדלת עם הפנקס שטיבו לא ברור. זה לא שהפסקתי לתרום, אבל התחלתי לשאול שאלות, להעלות תיאוריות קונספירציה ולפתח רגישות מסוג אחר. במשפט האחרון שלו העמיד אותי אריק על טעותי והוכיח לי עד כמה אני ממהרת לשפוט, להסיק מסקנות ולפסול על הסף. אריק מלמד אותי המון, בעיקר לנשום ולחשוב לפני שאני מדברת, להיות סבלנית יותר ועם הרבה יותר נתינה. אני לא התלמידה הכי טובה בעולם, אבל הוויכוח הנ”ל החזיר לי את התום ואת הרצון לעזור לאחרים.
כמה ימים אחר כך התעוררתי מאוחר לתוך בית שקט. אריק שוב הפתיע ולקח את לביא לגן. אם הוא היה מצליח להתאים בין הבגדים לילד ולעונה אז בכלל היה מגיע לו תואר אב השנה. לא היו לי יותר מדי מטלות לאותו הבוקר, לא הייתי רעבה במיוחד ומזג האוויר פשוט הכריח אותי להישאר בתוך הפוך המפנק במיטה הגדולה והריקה. הפעם, בלי לתרץ ובלי למצמץ, נכנסתי לשוטט ברחבי הפייסבוק והרגשתי שהיום זה היום של הדס. לא האמא, לא העובדת, לא החברה, אלא סתם יום כיף שלי עם עצמי.
אבל לא עברו חמש דקות, ובמקום להוציא בצבוצי חיוכים מתחת לשמיכה למראה סרטונים קומיים, נחנקתי מבכי בגלל סרטון בשם “סיפורי היוגה של ליה”. לא ברור לי מה משך אותי אליו – אני לא ידועה כחובבת יוגה ולא תומכת גדולה במדיטציות ורוגע באופן כללי – אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, בסרטון הזה של ליה, ילדה בת 8 שהלכה לעולמה אחרי ארבע שנים של מלחמה בסרטן, היא נראתה כמי שנלחמה במחלה האיומה הזאת בחיוך, בשקט. היה לה אור בעיניים וכנראה גם חלום גדול. סיפורי היוגה הרגיעו אותה, הרדימו אותה לפני השינה ועטפו אותה בטוב ובמעט נחת. ליה חלמה לתרגם לכל הילדים את סיפורי היוגה שסופרו לה ברוסית. היא הרגישה שזה לא הוגן שילדים אחרים לא יוכלו לזכות ברוגע שהיא חשה ושעליו היא נשענה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אחרי הטרגדיה שפקדה את משפחתה ואת חבריה עם מותה הם החליטו להגשים את חלומה של ליה ולהנציח את זכרה בדרך יצירתית. ביחד עם המורה שלה הם שואפים לתרגם את סיפורי היוגה לכמה שפות ולהוציא ספר ילדים ודיסק עם מוזיקת מדיטציה, ובכך להעביר לילדים אחרים את אותה תחושת שלווה. כל ההכנסות, כך הם קבעו, ייתרמו לילדים.
הקישור לסרטון הוביל אותי לאתר גיוס ההמונים הד סטארט – שיטה שנפוצה בשנים האחרונות ושבמסגרתה שומרים היוצרים על 100 אחוז מהקניין הרוחני בפרויקט. זו אינה השקעה או הלוואה – הרעיון הוא לבחור בסכום מתוך האפשרויות ובתמורה לקבל משהו שקשור לפרויקט, כאשר המטרה היא להגיע לסכום הנקוב מראש תוך פרק זמן מוגבל. אם הכסף לא נאסף במלואו עד תאריך היעד לא ייגבה תשלום מהתומכים בפרויקט.
אני, שמוצאת את עצמי תומכת בשלט רחוק בחלומות וביצירות של אנשים, נתקלתי בפעם הראשונה בשילוב כזה של אמנות למטרה כל כך קדושה. “אנטילופה בעולם הדמיון”, כך נקרא הספר שאולי רכשתי ושאולי ייצא לאור אם הם יצליחו לגייס את הסכום במלואו. עברו שבועיים מאז שהצטרפתי לתמיכה בפרויקט. אני מנסה לעקוב, ואפשר לומר שאפילו קצת נקשרתי. יכאב לי לראות פרויקט טהור כל כך נעלם, במיוחד בגלל שהוא משלב בתוכו ילדים. זו גם הסיבה שבגללה הייתי חייבת לשתף אתכם. אם לביא יהיה יוגיסט מכל הסיפור הזה תהיה לי התחשבנות אישית עם המורה ליוגה של ליה, אבל אם אניח את הציניות בצד – זה נשמע כמו העסקה הכי בטוחה שיכולתי לעשות. יותר מהביטקוין או צעצוע חדש שמלמד יפנית.
