אני מאחרת. תמיד. כזו אני. מאחרת בלהביא ילדים לעולם, מאחרת לעבודה, מאחרת בתשלומים, מאחרת לטיסות, לשופינג אני מגיעה חמש דקות לפני שסוגרים את החנות, ואפילו לאירוע שעשיתי לכבוד הולדתו של לביא איחרתי. כנראה שזה ב־DNA שלי. מי שכבר מכיר אותי יודע שכדי שאגיע בזמן צריך לקבוע איתי בין חצי שעה לשעה לפני המועד הרצוי. ספוילר: זה טריק שעובד רק לפעמים. תמיד אמרו שבגלל שאין לי ילדים אין לי תירוץ לאיחורים, אז עכשיו אתם יכולים רק לדמיין מה קרה מאז שלביא הגיע לעולם.
השבוע אבא שלי יצא לפנסיה. זה לא סתם אבא וזו לא סתם פנסיה. זה האבא שלי – האיש שתמיד השווצתי בו למרות שאף פעם לא הצלחתי להסביר באמת מה הוא עושה. אבל הוא איש חשוב, וכיאה לאיש חשוב ערכו לו משתה מכובד שבו השתתפו כל מיני חשובים אחרים. השביעו אותי להגיע בזמן לפרידה שנערכה ב-9:00 בבוקר בכרמיאל (יכולתי להישבע שמפעילים עלי את הטריק מהפסקה הקודמת).
כמעט מיותר לציין שהתפוח נפל רחוק מהעץ. רחוק מאוד. אבא שלי – איש צבא לשעבר, מהקשוחים עם השפם ועם הבגדים המגוהצים למשעי, בדרג בכיר של 30 שנות שירות בחיל האוויר – לא איחר מעולם. הוא תמיד מגיע על השנייה, מדייק יותר מאשר שעון שוויצרי, ומי שמאחר אצלו יורד מיד ל־50. אצלו כולם חיילים. תמיד התלוצצתי שבעולם מקביל הוא היה יכול להיות אחלה מאפיונר, אבל כשהוא השתחרר מהצבא, במקום לטוס לקולומביה ולנהל קרטל סמים, הוא טס לכל המקומות הכי שווים בעולם והנדס פרויקטים של השבחת מטוסים.
אבא יעקב, האיש והאגדה, חיפאי בדם (כשהייתי קטנה ושאלתי מה המוצא שלי הוא תמיד אמר שאני ממוצא חיפאי והפליג בסיפורים על השושלת החיפאית מתחילת המאה הקודמת), נאלץ לצאת את העיר מדי יום בגלל עבודתו – אם למקומות רחוקים בארץ ואם למקומות יותר רחוקים בעולם. בשבילי זה היה עינוי שאפילו המתנות מהדיוטי פרי לא הצליחו לפצות עליו.
רוצים להישאר מעודכנים?
בכל מקרה, מועד פרישתו סוף סוף הגיע. אמנם לא הבנתי כמה חשובה הנוכחות שלנו על הבמה בזמן הנאומים, אבל בכל זאת נשבעתי להגיע בזמן. כמובן שאף אחד לא האמין לנו, אז ביום שקדם לאירוע התאמנו על סדר הפעולות והתפקידים לבוקר. לא פספסנו כלום. ידענו בדיוק מה ללבוש, מה להביא ואיך להפתיע. ידענו אפילו איפה יש פקקים בדרך. בשעה 8:55 בישרנו למודאגים שאנחנו מגיעים תוך שתי דקות. מה שלא לקחנו בחשבון זה שהווייז נמצא בקטע של להתיש אותנו ולשלוח אותנו לתור את כל כרמיאל בזמן שאזור התעשייה סאיקלון נמצא בכלל מחוץ לעיר.
הדרך התארכה, אבל אבא לא הסכים להתחיל את הטקס בלעדינו. אם עד לאותו היום לביא למד רק מילים יפות, עכשיו הוא כבר מכיר את כל לקסיקון הקללות הקיים בעולם. הזמן היה נגדנו, הלחץ גבר, ובינתיים לביא כבר השתגע. מפה לשם, באיחור קל של 28 דקות, הגענו ליעד.
אני יודעת שזו מחלה נוראית לדחות הכל לרגע האחרון, ומחפשת בנרות את התרופה. בעיני זה חמוד שאבא שלי עדיין לא התייאש וממשיך בניסיונות לחנך אותי. אני לא בטוחה מה אעביר ללביא עם ההתנהלות הזו, אני רק בונה על זה שהילדים מתחנכים להיפך לגמרי מההורים שלהם, ואז הכל יהיה בסדר.
ומה עם אבא יעקב, הפנסיונר הטרי? בשבילי זה פשוט מושלם. מעכשיו יש ללביא סבא במשרה מלאה, ואם הוא חשב שעד עכשיו הוא עבד קשה – ניהל משברים, פתר בעיות וחרש כבישים ונתיבי טיסה – כל אלה היו רק הכנה למה שאני מתכננת לו. בכל זאת, הוא זה שתמיד שאל “מה עם איזה נכד, דסי?”. אז אבא, אמנם באיחור אופנתי, אבל הנה הנכד שלך והנה הלו”ז השבועי שלכם. ומה איתי? ברוכה הבאה לפנסיה. של אבא.
