זה לא כי “נהייתי אמא והרגש האמהי שלי יוצא”. זה הרגש שלי, שתמיד היה לי, הברכה והקללה שלי. אני רגישה, כנראה רגישה מדי, וזה שלפעמים חושבים שאני ההיפך הגמור כי זה מה שאני משדרת, אז דעו לכם שבדרך כלל האנשים הכי רגישים ינסו להשאיר את הרושם הכי מחוספס.
קשה לי לראות אנשים במצוקה, חיות סובלות וחוסר אונים בכלל. מעולם לא הייתי בהודו מהסיבה הזו – לא אחרי הצבא וכנראה לא אהיה גם בגיל השלישי. התרחקתי מעבודות שקשורות באנשים עם בעיות ותמיד התנדבתי, עד שבארגון שבו הייתי פעילה נפטרה זקנה שליוויתי, ולקחתי את זה קשה, אולי קשה מדי. אין לי הרבה מה לתת, אני לא עשירה ואין לי אקסטרה זמן פנוי, אבל אני תמיד מצטיידת בחיוך, בתשומת לב ובמילה טובה שלפעמים מספיקים כדי לעשות את העבודה.
בסוף השבוע האחרון יצאתי לבלות עם אריק ועם אלון במדינת תל אביב. את לביא השארנו אצל הסבתא מהמרכז (כמה נוח). הייתי בטוחה שברגע שאכנס למקום חשוך, לא משנה כמה בסים יהיו ברקע, הדבר הראשון שכנראה אעשה יהיה להירדם. בכל זאת, לילות לבנים של בקיעת שיניים יכולים להפיל כל אחד. איכשהו התברר שלא שכחתי איך רוקדים ושהמוזיקה חזקה פי כמה וכמה מהעייפות, וכך יצא שאמא הדס ואבא אריק הצליחו ליהנות. וכמו בכל יציאה טובה חובה לקנח בג’אנק פוד מקומי, אז אחרי סיבוב קצר (כי לאף אחד לא היו עצבים לעשות דוקטורט לענייני עדיפות אוכל לפי טעם, מקום פנוי ועלויות) עצרנו בפיצרייה, כזו של לפי משקל, ועוד לפני שקיבלנו את העודף חיסלנו כבר חצי מגש. היינו שקטים, כל אחד עסוק בביסים שלו, זה לצד זה על הבר שמשקיף החוצה. בחור בגילנו פחות או יותר התקרב לאלון ובשקט בשקט ביקש ממנו כסף לאוכל. הנחתי שמדובר בנרקומן ושהכסף לא נועד לנסיעה לבאר שבע או לאוכל. אלון כנראה הניח את אותה ההנחה ושלח בעדינות את הבחור מהמקום.
אבל אני כבר לא יכולתי להמשיך לאכול. המבט שלי היה לכוד על הבחור הזה. הוא ניסה את מזלו (ליתר דיוק – את חוסר מזלו) עם עוד שני האנשים, ואז התרחק מהמקום. משהו במבט לאחור אל עבר הפיצרייה הפך לי את הבטן ויצאתי אחריו. משהו בהתנהגותו גרם לי להאמין שגם הבטן שלו התהפכה. התקרבתי אליו. הוא בדיוק היה עסוק בלקבל יריקה מקבוצת צעירים שישבו בסושייה ממול.
“היי, רוצה לאכול, נכון?”, קראתי. הוא התבונן לכל הכיוונים, לא בטוח שאני מתכוונת אליו. סימנתי לו שכן, והוא בתגובה קפץ מאושר כזה שלא ראיתי מזמן. אושר אמיתי. “אני הולך לאכול! אני הולך לאכול סוף סוף!” – אלה היו המילים שליוו אותי בחזרה לפיצרייה. הוא לא האמין גם כשהפיצה כבר היתה בידו, ושאל ארבע פעמים אם כבר מותר לו לאכול. חייכתי ואיחלתי לו בתיאבון, למרות שהאיחול שלי היה צריך להיות אחר כי תיאבון בהחלט היה לו.
כשחזרנו לכיוון הרכב כל מה שעבר לי בראש היה איך השארתי אותו שם עם פרוסת פיצה ולא נתתי לו כסף למחר. לאלון ולאריק לא היה שום סיכוי להתנגד. חרשנו ברכב את הרחובות בסביבה, אבל הוא כבר נעלם. יש כל כך הרבה כאלה, מאיפה מתחילים? במשך כל הנסיעה לחיפה לא יכולתי לדבר על שום דבר אחר. פתאום נזכרתי איך בחיפה, כשחבר ראה איש שוכב על ספסל בלילה גשום, כל מה שהיה צריך זה פוסט אחד בפייסבוק, ותוך שעתיים, אחרי מאות תגובות ושיתופים, נמצא מי שדאג לו, ואיך בתל אביב זו השגרה, האנשים אדישים.
הערב הזה הזכיר לי למה אני חיפאית, כמה אני רגישה, ולמה לא כל אחד שניגש לבקש כמה שקלים הוא בהכרח נרקומן. ויודעים מה? גם אם כן, והוא רעב, אפשר להיות בני אדם ולתת לו לאכול. אם ימות אז שזה יהיה ממנת יתר ולא מחוסר במנה חמה. לא במשמרת שלנו.
