מכירים את אלו שבחטיבה מוצאות את הבחור הכי מושלם בשכבה, הופכות לבנות הזוג שלו ולימים גם מתחתנות איתו? את הצבא הן מעבירות בלי להעלות גרם אחד במשקל, את הטיול שלהן לדרום אמריקה אחרי הצבא הן עושות עם החבר, ואחרי החזרה ארצה הם מתחתנים, מתקתקים בהצטיינות את התארים שלהם, מתגוררים בדירות שוות ויולדים ילדים בתזמון המושלם. הן גם אלה שתפסו את המקומות לגנים הכי שווים כי ככה זה אצלן – הכל מחושב, ועוד לפני שהתינוק נולד הן כבר ידעו איפה הוא ישרת בצה”ל ובאיזה מוסד אקדמי הוא יסיים את התואר הראשון.
כמו שאתם יודעים, אני לא מאלה. אני נמצאת בצד השני של הסקאלה – הצד של אלה שקמו בבוקר והבינו שבעוד כמה ימים ייכנס מחזור חדש של ילדים לגנים, ולא רק שההרשמות כבר מזמן סגורות אלא שגם רשימות ההמתנה מלאות. אז יצאתי לציד גנים לשנה הקרובה (והצגתי את עצמי כמי שמחפשת גן לעוד שנתיים) כי אחרת אני גוזרת על עצמי עוד שנה עם לביא בבית, והוא עוד מעט כבר בן שנתיים.
לפני שנה נקודת המוצא שלי היתה שעד שלביא לא ילמד שלוש שפות הוא לא ילך לשום מסגרת, וגם אז אשלח אותו עם מכשיר ציתות אחד בחיתול, עוד אחד בסנדלים ומצלמה נסתרת שנראית כמו בקבוק, ליתר ביטחון, כי גם אלי מגיעים סיפורי הזוועות על הגננת המרשעת שמתעללת בילדים חסרי ישע. וחוץ מזה, לביא הוא (עדיין) בן יחיד ואני חוזה בו גדל וגיל ההתבגרות מחכה ממש מעבר לפינה ועוד אתגעגע לימים שבהם הוא פשוט היה איתי. אז לומר לכם שיצאתי למסע החיפושים בלב שלם יהיה שקר.
אחרי אינספור שיחות והתייעצויות הבנתי שכדאי שלביא ייכנס לגן כבר השנה, אם לא לטובתי אז לפחות לטובתו, אחרת הנחיתה שלו בגני הטרום חובה והחובה תהיה קשה. מפינוק של אמא לגן ציבורי זה לא כזה להיט. וחוץ מזה, סוף סוף יהיו לו מסגרת והרגלים נכונים, והוא יהיה מוקף בילדים בני גילו, והלקסיקון שלו יהיה מבוסס על מילים שהוא למד בגן ולא על הקללות שלי בזמן נהיגה. עם הטיעונים האלה כל מה שנשאר היה למצוא מי הכי ראוי לחנך, לשמור ולהעסיק את לביא.
הגן שבמשך שנים אמרתי לעצמי שהילד שלי ילמד בו, אי שם בשכונת הולדתי, ירד מהפרק למרות הרומנטיות שברעיון. כי אם להיות ריאליים, יהיה לנו קשה לשרוד את השעות המוקדמות ואני מניחה שיחלפו כמה חודשים עד שנפסיק לאחר, אז גן בנוה שאנן הוא לא רעיון טוב (גם אם הגן כן). בגן הראשון ראיתי שהגננת עסוקה בטלפון בזמן שהיא משכה בזרוע ילד שנפל, ולמרות שהגן זכה לביקורות אוהדות ולתשבחות בהרבה פורומים, עשיתי אחורה פנה. בגן הבא ברשימה גיליתי שחומרי הניקוי נמצאים בהישג ידם של הילדים, ובזה שאחריו ארגז החול היה מטונף.
אחרי שפקדתי יותר מ־20 מסגרות שונות הגעתי לגן של איתי. איתי הוא גנן, שזה כבר משהו שישב לי טוב בבטן. הוא חייכן, עם רעמת תלתלים קופצים, וכשהילדים ראו אותו הם הסתערו עליו מכל הכיוונים. את זה אי אפשר לזייף בסיסמאות ובאג’נדות. המקום נמצא על טיילת לואי, ואחת מהפעילויות הפופולריות בגן היא טיול באזור. עבורי – שעם כל הרצון שלי לגור בבית עם גינה אני עדיין גרה בבניין דירות, ובמקום טיולים בשבילי ישראל אני משוטטת בעיקר בקניון – הרעיון של הטיולים נשמע מצוין. כשאמרתי לסייעת “אני לא חושבת ש…” היא תיקנה אותי ל”אני חושבת ש…” כי אצלם לא אומרים מה לא אלא מה כן. אהבתי.
עכשיו, כשללביא יש גן, כל מה שנותר הוא להתכונן נפשית. ומשום מה יש לי תחושה שאם לביא יהיה בסדר אני זו שאעשה את הבעיות.
