במשך תשעה חודשים השווצתי בהיריון שלי ובהשלכותיו ודגמנתי חוויה אחרת ממה שמספרים לנו (היריון ממותג גרוע, וחוץ מעניין ההורמונים אני מתכחשת להכל). אחר כך דגמנתי הנקה, קריירה לצד תינוק ושהחיים לא נגמרו אחרי הלידה (שהיתה טבעית, אני חייבת להמשיך ולהשוויץ). טסנו לחו”ל, טיילנו בארץ, יצאנו לבלות, שמרתי על סטייל של לפני ועל השחורים מתחת לעיניים של אחרי, בכל זאת – רק שלא יפתחו עלי עין – לא הכל מושלם, בטח שלא לנצח.
השבוע החלטנו לקפוץ קצת לצפון. מזמן לא השתכשכנו במים המתוקים של הכנרת ולא עשינו מסלול נחמד עם נופים ירוקים שלא קשורים לכרמל. אבל בינינו, הטריגר האמיתי היה פוסט בפייסבוק של שירן, הבת דודה שסחבה את משפחתה מהמרכז הקרוב לצפון הרחוק וצילמה את הזוויות הכי מחמיאות שיש לשמורה להציע.
אז עשיתי העתק-הדבק של כל היום שלה, כולל ערימת טיפים שבחיים לא הייתי חושבת עליהם כמו “תארזי נשנושים להליכה, פרישה בסוף המסלול ושני ליטרים מים לאדם”. בהתחלה זה עשה לי פלאשבקים מתקופת הצבא, אבל אז זה הכה בי – זהו חלק מתפקידי כאמא. כמובן שטיפים לחוד ומציאות לחוד, וביום הטיול התעוררתי לסידורים שהיו אמורים להיות מוכנים כבר בלילה הקודם. וכך התחלנו את היום עם עיכוב של שלוש שעות, עם קצת לחץ ועם הרבה פקקים. וכמובן שללביא היו תוכניות משלו, ועד שיצאנו מהבית הוא כבר התעייף. אלא שבמקום לפהק ולהירדם הוא בחר באקסטרים – לצרוח כל הדרך.
אי שם באזור עכו היתה התחפרנו בחולות, וכשאני אומרת “התחפרנו” הכוונה היא אלי. עדיין לא למדתי שאין קיצורי דרך, ובכל כמה רמזורים עשיתי עצירת אתחול ללביא, שכשל כמובן. הבנו שאת הרומן הרומנטי עם הצפון נצטרך לסכם בקפה בבית הקפה הקבוע שלנו באזור. קנינו קפה ומיץ, אבל גם העצירה הזאת הסתיימה תוך שניות ספורות בגלל הצרחות של לביא ובגלל שלא רצינו להרוס את החוויה למטיילים האחרים. אז יצאנו מהמקום, פרקנו את העגלה וניסינו את האופציה האחרונה – להרגיע אותו בהליכה עם העגלה. הוא כמובן סירב, ולכן שלחתי את אריק שוב לבית הקפה להביא מים קרים בבקבוק של לביא כדי שישתה ויירגע או שנשפוך עליו על הפנים ואז הוא יירגע (אצלי כילדה זה תמיד עבד). אריק, הרגוע בינינו, חזר רועד מעצבים. הם לא הסכימו לתת לו מים. הסיבה: “רק כוס חד פעמית לישיבה במקום תינתן ללקוח”. למזלנו, אחרי סיבוב קצר בסביבה לביא נרגע.
עצבניים ומותשים המשכנו בדרכנו לשמורה תוך כדי תהייה כיצד פעולה פשוטה כל כך של נסיעה ברכב הפכה לאתגר. את היעד בסופו של דבר לא מצאנו (ובוודאי שלא זכינו להשתכשך במים הזכים), אבל כשחזרנו הביתה, עדיין עצבניים ומותשים, התיישבתי מול המחשב ומצאתי חוק שקשור במים ושחשוב לי לשתף אותו. חוק בניינים ציבוריים מחייב גם מסעדות ובתי קפה, אשר כלולים בהגדרה בניינים ציבוריים, להגיש מים ללא תשלום. לא קיבלתם? הקנס הקבוע בחוק הוא 1,000 שקל. ובאמת הייתי רוצה לדעת בכמה קונסים עסק שבשיא החום לא נותן ללקוחות מים בשביל התינוק היפה שלהם שאיבד צורה מרוב בכי, והכל בגלל הטענה המצחיקה שהוא צריך לשבת בתוך העסק ורק אז יקבל מים בכוס חד פעמית. למרות שעברו כבר כמה ימים זה עדיין מחרפן אותי, ואני תוהה אם זה בגלל החום או שאולי נהייתי אמא לביאה.
