אחד מהדברים המיותרים הראשונים שקניתי בזמן ההיריון היה אוזניות לבטן, או יותר נכון – לעובר. הרעיון היה להשמיע לו מוצרט ובאך, אבל כנראה שבתת מודע שלי המטרה היתה לתת לו להתמודד עם המוזיקה ולשחרר אותי מכל הקלאסי הזה.
במהותי אני אשת תרבות, אבל בהתבהמותי אני לא מצליחה לצעוד בשביל הקלישאות. באמת שבא לי להיות מאלה שמצטטים את ניטשה, נטולי טלוויזיה בסלון כשבמקומה מונח לו בפינה פטפון שמשמיע קלאסיקות של פעם. אז בא לי. גם בא לי לדבר בשקט ולהתעורר לאור השמש ולא לאור הנייד. זה בערך כמו הרצון שלי לטרוף עוגת שוקולד ולא להעלות אפילו גרם אחד במשקל.
את שגעת “בייבי מוצרט” זנחתי בסופו של דבר לטובת מוזיקה איכותית לא פחות שעד היום לביא מגיב אליה נפלא, אבל עדיין קופצים לי מדי פעם בפיד מאמרים שמסבירים את השפעותיה של הקלאסיקה על חייהם של הקטנטנים, ואני לא יכולה להתעלם מהם.
כמובן שהבטחתי לעצמי שכאשר לביא יגדל מספיק בשביל ללכת חוגים אסנדל אותו לשלוש פעמים בשבוע בבית הספר למוזיקה של הביט – פיתוח קול בראשון, גיטרה בשלישי ותופים בחמישי – וכמובן שאשתלט על מופע סוף השנה ועל הדרך גם אמציא לו שם במה, וכך ארגיש שיצאתי בסדר ושהחוש המוזיקלי שלו מתפתח. הבעיה היא שאין עדיין חוגים לגילו של לביא. מה שכן, יש את סדרת קלאסיקטנים – קונצרטים של התזמורת הסימפונית חיפה שמיועדים לילדים. וכרגיל בחרתי להתעלם מהאותיות הקטנות שמציינות שהמופע מיועד לילדים מגיל 5.
היצירה שנבחרה למופע היתה “אגם הברבורים”. שכנעתי אמא מהגן שתצטרף עם בנה כדי לסייע לי לשרוד את הלא נודע, אך להפתעתי המופע היה סולד אאוט. כנראה שהדור הבא יותר מחונך ממה שחשבתי. איכשהו הצלחנו להיכנס, ואני מודה שהתרגשתי כי הסוף הידוע מראש מפתיע בכל פעם מחדש.
רוצים להישאר מעודכנים?
המופע החל, המוזיקה רעמה ובלונדינית מהאגדות, בובה אמיתית, סיפרה את הסיפור. ואז הגיע הרגע שציפיתי לו: לביא התרגש (כנראה בעיקר מההתרגשות שלי). על הבמה הופיעו שני רקדנים בלבד, הוא והיא. הייתי בטוחה שנצפה בעשרות בלרינות ולא הבנתי למה ההפקה המרשימה כל כך מבחינה מוזיקלית דלה כל כך מבחינת הדמויות על הבמה. מה שאיזן את הציפיות שלי היה התקשורת מעולה בין המספרת לבין הילדים בקהל. חלקם אפילו הוזמנו לבמה, ואם הגיל לא היה מסגיר אותי כנראה שגם אותי היו מוצאים שם. גם מאות הילדים שנשארו ישובים על הכיסאות לא הוזנחו והופעלו על ידי המספרת והרקדנים. אז אמנם המופע היה מיועד לגיל 5 ומעלה, אבל לביא לא אכזב ולא התאכזב לשנייה.
בסוף המופע, כשהחלפתי חוויות עם חברתי, מישהי מהצד שהקשיבה לנו מיהרה לתקן אותי שהגעתי לקונצרט ולא למופע. לפתע הכל הסתדר לי. מטרתה של הסדרה היא להנגיש לילדים מוזיקה קלאסית, ואם לי קשה לשבת ולהקשיב שעה לצ’ייקובסקי – איך יעשו את זה ילדים קטנים? ההפקה הצליחה לפצח את הבעיה באמצעות המספרת והרבה מאוד צבע.
אז אני עדיין חייבת ללביא את “אגם הברבורים” כמופע, אבל ללא ספק נחזור לעוד קונצרטים במסווה, כי אם זה טוב לילדי חיפה ברור שזה טוב גם לי. ומי יודע, אולי יום אחד תמצאו אותי מזמזמת בטהובן או מאהלר, ובלי לשים לב אוכיח גם את הצד התרבותי הזה שלי, וכמובן את ההשקעה בחינוך המוזיקלי של בני.
