ב־6:00 לפנות בבוקר העיר הצלצול של התנור מהמטבח את כל השכונה והרחיק את חזירי הבר המקומיים מהגינה של הבניין, ורק אני מלמלתי שייתן לי עוד דקה לישון כי כל שאר השעונים המעוררים התייאשו כבר מזמן. מימיני ישן לביא את שנת התינוקות הקבועה שלו, משמאלי (על הרצפה) אריק, ישן גם הוא למרות הזווית הלא נוחה. היום אני קמה לעבודה חדשה, אמיתית, מהקבועות, שצריך לקום אליה מוקדם. כזו שבכל יום מגיעים לאותו הבניין עם אותם האנשים ואי אפשר למחזר בגדים יומיים ברציפות (לא שאני מאלה, כן?).
בעודי מנסה לקום על רגל ימין (בלי לדרוך על אריק), פתאום קלטתי שאני לא יודעת מה זה להתארגן בבוקר כשכולם ישנים, או יותר נכון – להתארגן בלילה שלפני, ולכן לא הכנתי דבר מראש. מפה לשם משכתי בגדים מהארון בשיא החושך (וכמובן שגרמתי לאריק להתעורר) ויצאתי לסלון. זו שעה מוקדמת מדי בשביל לחבר מכנסיים לחולצה, ולכן הלכתי על השמלה שהיתה זרוקה בצד, זו מההשקה של אתמול, ורק שעה אחרי שהגעתי לעבודה גיליתי שעל חצי ממנה מרוח רוטב סויה ושבאזור החזה יש עדויות לסושי. במקרה כזה גם תירוץ של תינוק בבית לא תופס.
אז מים חמים למקלחת לא היו, כי אפילו לברז מוקדם מדי, ואם זה לא מספיק – יש הפסקת חשמל זמנית, והמפתחות שנזרקו איפשהו ולא במקום הקבוע (שעדיין לא בחרתי אותו) ממאנים להימצא. הזמן כבר מזמן לא לטובתי, והאמת היא שגם אף אחד בעבודה לא, ומי יחפה עלי כשאף אחד עדיין לא מכיר אותי? אפשר להשתמש בתירוץ של תינוק אבל לא נראה לי שזה יעבוד יותר מפעמיים בשבוע. זה פשוט לא יעבוד, וכך גם אני. אז הגיע הזמן להתאפס ולהעלות הילוך. יופי, האור חזר וגם המפתחות נמצאו. שלטים בכל פינה בבית עם ברכות שאריק כתב ולביא קשקש עליהם נמצאו גם הן. השלטים כיוונו אותי לכל מה שהייתי צריכה בשביל להתחיל את היום כמו שצריך. חיכו לי קופסת אוכל אחת לבוקר, אחת לצהריים ואחת של עוגיות לפנק את העובדים שאיתי, דיסק עם מוזיקה כיפית לדרך ורשימת טיפים ממה אפשר ליהנות כשקמים בכזו שעה. אריק, הפתעת!
יצאתי לדרך על אוטומט עם שרירים מאובנים, ופתאום קלטתי שקיים עולם שלם מזה שהכרתי. שקט, רחובות ריקים מרכבים, אוויר נעים יותר, כזה שטיפה מזכיר לי את חו”ל, במיוחד עכשיו, כשגשום כמו שאני אוהבת. מעט האנשים שראיתי בדרך נראו חיוניים יותר, רעננים ורגועים. כנראה שיש לשעות האלה קצב ואופי אחרים, ואני עוד עלולה להתרגל אליהם. פתאום יש חניה, מלא חניה, רק תבחרי. והרמזורים? הם מעולם לא נראו לי קצרים יותר.
הגעתי לעבודה, אמנם במקום שגרתי אבל בתפקיד לא שגרתי, כזה שבקלות אפשר לחלק לפחות לשלושה אנשים. אבל כזו אני – אוהבת אתגרים. לכן קפצתי ראש מהשקט הטהור של הבוקר היישר לתוך האינטנסיביות של ההפקה. נכון שלא הספקתי להביא קפה או להוציא את העוגיות, אבל כל מה שקשור לעבודה הספקתי וסיפקתי. ועכשיו נשאלת השאלה – כמה זמן אשרוד או אבלה? מעולם לא הייתי במסגרת קבועה, אולי רק בלימודי המשחק, אבל זה לא באמת דומה לכלום. תמיד אמרו לי שכשאהפוך לאמא השעות שלי יתאפסו. זה עדיין לא קרה, להיפך – ב־10:10, אחרי חצי יום עבודה ושנייה לפני שאני בוחרת מה לאכול בצהריים, קיבלתי לווטסאפ תמונת התעוררות של הגברים שלי, מרוחים על המיטה המפנקת, והרגשתי שעזבתי אותה לפני נצח. כן, עדיין לא מצאתי גן ללביא, ועדיין לא למדתי לקום משעון מעורר אחד, אבל אלה הן צרות קטנות. ללמוד להתרגל לזה שיש סביבי בוסים ושאני לא אדון לעצמי, לעמידה זמנים ולהרבה עניינים טכניים – זו הצרה האמיתית.
ולגבי העוגיות? לא נורא, מחר העובדים יקבלו. או שהן יהיו ארוחת הבוקר והצהריים שלי, כי אני לא באמת מצפה לפינוק יומיומי רק בגלל שאני עובדת בעבודה של גדולים.
