בזמן האחרון לביא התחיל לפתח אישיות. זה קטע כזה – הזמן עובר, ומגוש של תום וחמידות מתהווה לו איש קטן, דיקטטור, עם רצונות משלו, וכן, גם סדרי עדיפויות. יש לו חבר בגן, ירדן, ואני מברכת על זה, כי עם איך שלביא מתנהג אפילו אני לפעמים מוצאת את עצמי לא רוצה להיות חברה שלו. בסוף כל יום דואגת הגננת לעדכן אותי שלביא הוא חמוד, סופר חברותי, סקרן וחייכן, ואני ממש מתקשה להאמין, בלב כמובן, כי בבית הוא עושה טרור. הוא מחליט מה עושים, הוא זה שמעצב את הבית כשהכל על הרצפה ומבולגן, הוא מעדיף להשקות את הצעצועים ברגע שמתיישבים לאכול, כשאנחנו רוצים לקלח אותו הוא בוחר בפעילות אחרת, והרשימה עוד ארוכה. בכל פעם שאני רואה בגן ילד עם סימן אדום או כחול, עמוק בלב אני יודעת שיש סיכוי שלביא אחראי בצורה זו או אחרת לשיפוץ הפנים הזה.
לביא וירדן התחילו לעשות קולות שהם רוצים להיפגש. המבוגרים קוראים לזה פליי דייט – מונח סקסי לפעילות שאותי היא די הלחיצה. מה אם האמא של ירדן תגלה שלביא הוא הטרוריסט של הגן? איך אשרוד צרחות של שניים ולא של אחד כשהשני בכלל לא שלי? מה יקרה אם לא יהיה לי על מה לדבר עם אמא שלו? מה צריך להביא לפעילות משותפת כדי שלא אצא חסרת אחריות, מעפנה או סתם טפיל שנשען על העוגיות של האמא השנייה?
רוצים להישאר מעודכנים?
ואז היא עצמה פתרה את הבעיה. “בואו אלינו, יש מלא מכוניות ואני אכין שניצלים”, היא אמרה. השילוב של מכוניות ושניצלים קנה אותי, ובכלל, אמא של ירדן (ככה היא כתובה לי בנייד, רק לפני כמה ימים גיליתי את שמה האמיתי) היא מהנשים שהייתי שמחה להתחבר אליה ללא קשר ללביא ולירדן. אז הגענו לפליי דייט עם ארגז חיתולים, מוצצים, מגבונים, שתי מכוניות ושיר בלב. זה היה יום יפה, מלא שמש, ואני הייתי אופטימית, אבל עדיין החשש קינן בי.
זה התחיל בחיבוק. הם התחבקו, עצמאית לגמרי, והנייד שלי קרס מרוב צילומים. הם חיקו זה את זה, קפצו על הספה, דיברו ביניהם בג’יבריש וכמובן רבו קצת על המכוניות, כי שבע מכוניות בכל יד כנראה לא מספיקות וצריך גם את זו של החבר. אבל בגדול, האירוע הוכתר כהצלחה. הם טרפו את השניצלים, ירדו לפארק שמתחת לבית ודגמנו חברות של קטנטנים בצורה מופלאה. לי, אם דאגתם, היו נושאי שיחה עם אמא של ירדן, ולא, לא כולם היו על הגן ועל יציאות. לרגעים הרגשתי שאנחנו חברות כבר שנים. בחירה טובה, לביא.
אמנם יצאנו שמחים, שבעים ומותשים מהמפגש בבית של ירדן, אבל החלק הקשה עוד לפנינו – אני זו שאצטרך לארח בפעם הבאה, מה שאומר שאם לא למדתי עד היום להכין שניצלים אז הגיע הזמן ללמוד. זה גם אומר שאם עד היום לא השתלטתי על הבלגן של לביא, המפגש הזה יכפיל את הבלגן. אבל זו רק חצי בעיה. הבעיה האמיתית היא שבשביל לדגמן אמהות וניהול בית נכון אצטרך לסדר לפני כן כדי שהבית ייראה טוב, וזה אומר שצריך לעבוד יום שלם בשביל פליי דייט של שעתיים. איפה הימים שבהם דייט היה למרוח אודם ולנעול נעלי עקב?
