עכשיו תורי. יש לי יום הולדת ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה – בקתה מבודדת בהרים המושלגים, כאשר בחוץ קפוא ובפנים האח המבוערת עושה את העבודה, ממש כמו בסרטים. הפכנו עולמות, הפעלנו קשרים, חיפשנו בנרות ומצאנו מקום מושלם. למען הביטחון בחרתי שני מקומות.
זה קרה בעיצומו של גל הקור, הגשם והשלג, לפני שגל המבקרים עלה לצפון והעלה תמונות לפייסבוק. הייתי בטוחה שכלום לא יכול להרוס את התכנונים שלי. לא נתתי אפילו אחוז אחד של ספונטניות לאריק לתכנן משהו כדי שהפנטזיה שלי לא תיהרס. אלא שלפי ההגדרה המילונית פנטזיה היא דבר שבלתי אפשרי שיתממש במציאות, אבל לכו תסבירו את זה לילדת יום הולדת שבטוחה שהכל מגיע לה ושהכל יכול לקרות כי יש קסם באוויר. בפועל זה לא היה קסם אלא ערפל. ערפל כבד שליווה אותנו במשך כל היום הראשון ולא אפשר ראות למרחק של יותר ממטר.
את היום הזה התחיל אריק בשאלה “מה יכול להרוס לך את החופשה?”. הסתכלתי עליו, על לביא ושוב עליו, ואמרתי: “שלביא יהיה חולה”. ואכן, לביא הראה אותות של מחלה ברגע שבו יצאנו לדרך, ומצבו הורע ככל שנקפו השעות. ביום השני כבר מצאנו את עצמנו במג’דל שמס בתור לרופא כשהוא צורח כמו 20 תינוקות ביחד, עד שנתנו לנו לעקוף את כולם, רק שיהיה שקט. אלא שגם הוא לא מצא כלום, והנחנו שמדובר בתופעות הלוואי של גיל שנתיים האיום. אבל למה דווקא עכשיו, אחרי שתכננתי וחיכיתי לחופשה הזו? למה הוא לא עשה את זה יום לפני כן והיה משכנע אותנו להשאיר אותו עם סבתא וסבא?
רוצים להישאר מעודכנים?
בשעה 13:00, כשהערפל התפוגג וגיליתי שאני באמת נמצאת בגן עדן, הגיע הזמן לעשות צ’ק אאוט ולעבור למקום הבא. הצ’ק אין למקום השני שנמצא במרחק של חמש דקות נסיעה נקבע לשעה 15:00. לכו תעשו את זה עם ילד שחייב את שנת הצהריים שלו. אתם כבר יכולים לנחש לאן זה ממשיך. לביא כמובן לא נרגע לרגע במקום החדש, ואמא שלו הצטרפה לחגיגת הצרחות כי הבקתה המבודדת, המהממת והיקרה התבררה לחדר שרק מעוצב כמו בקתה. וכך נאלץ אריק להתמודד עם תינוק מרדן ועם אשה במשבר. וכמובן שחשוב לציין שאת הארוחות במסעדות היוקרה דאג לביא שנאכל באריזות של טייק אוויי כי הצרחות שלו לא ממש התאימו לאווירה הכללית.
את הטיול לחרמון שמרנו ליום האחרון, כדי להיות לבד ולא עם כל עם ישראל. על הבוקר יצאנו לכיוון ההר בהתרגשות רבה. בכל זאת, זו היתה אמורה להיות הפעם הראשונה של לביא בשלג, וידענו שהוא לא יקשה. אבל במקום להקשות על התפקוד הוא התקשה לתפקד. ככה זה כשאתה לבוש בבגדים שמתאימים לטמפרטורה של מינוס שלושים מעלות, עם כפפות, עם ארבעה זוגות גרביים ועם שני כובעים כאשר השמש קופחת. זה היה יום יפה כל כך עד שמטיילים טובים מאיתנו, כאלה שעשו שיעורי בית, פקדו גם הם את האתר, וכך יצא שהיינו שם עם כל בית ישראל וילדיו המשתוללים שזרקו שלג וקרח לכל עבר ושעמדו בתורים בלתי נגמרים.
הרגשתי שבעוד רגע לביא יתפוצץ. פחדתי שככל שנטפס במעלה ההר מזג האוויר יהיה יותר קר, אז לא השלתי מעליו את השכבות שעטפו אותו. לדעתי זה מה שגמר אותו סופית, וגם אותנו, וכשהוא נרדם באמצע הנסיעה ברכבל הבנו שזה הסימן שלנו לחזור הביתה. בדרך חזרה חווינו התגלות והבנו שההתנהגות של לביא נבעה מכך שפשוט צומחות לו שיניים.
איך יכול להיות שגדלתי בעוד שנה ולא למדתי שציפיות רק מחרבות לי את החוויה ושפנטזיות מתקיימות רק בסרטים? למה אני לא מצליחה לזהות בזמן אמת את כל הטוב שיש לי, את האפשרות בכלל לצאת לחופשה ואת בן הזוג המקסים שזורם עם כל השיגעונות שלי? כשהגענו הביתה הסתכלתי על התמונות ועל הרגעים שהפכו לזיכרונות, והבנתי שלא הכל היה נורא, וגם מה שהלך עקום הוא חלק מהחוויה. בקיצור – זכיתי. זכיתי במשפחה ובחוויות, ואפילו הערפל היה סוג של חלום והמציאות היתה לא רעה בכלל. ואם להודות על האמת, היו לנו הרבה רגעים יפים.
