כשהייתי בהיריון גיליתי שהאינטרנט מפוצץ בסיסמאות, בטיפים ובמוצרים שיעבדו עלייך רק אם את היריונית טרייה, אבל בשורה תחתונה – השאלות האמיתיות שלי נותרו ללא תשובות. לכן החלטתי כהרגלי ליצור נתיב אינפורמציה חדש ופתחתי לעובר שלי דף פייסבוק בשם “ברי העובר”. לימים גיליתי שהוא דף הפייסבוק העוברי הראשון, וככל שאני יודעת – גם היחיד עד כה. לתוכו הכנסתי סטטוסים מצחיקים, תמונות אולטרסאונד בתלת ממד ודיבוב של מה הוא חושב ואומר לעצמו, אבל מאחורי כל הגימיק היתה אג’נדה – לקבל תשובות.
כשהתבקשתי לחסן נגד שעלת התהפכה לי הבטן. הרגשתי שזו טעות. מי אני – שדואגת לעובר שלי ולי בצורה פנאטית כל כך – שאכניס לגוף חומר בעייתי בשלב מתקדם של ההיריון. כשפניתי לקבוצות השונות, קיצוניות ברובן, כדי לקבל תשובות, הדעות היו נחרצות. אם את לא בצד שלהן הסקילה המילולית היא רצחנית. כשהרגשתי שאני לא מקבלת תשובות בערוצים המוכרים הגעתי לדף של ברי, שנוצר כאמור בדיוק לדברים האלה, ואז עלה הפוסט הנפיץ הבא: תמונה של ברי העובר ומעליו בענק הכיתוב “חיסון או סיכון?!”.
את הפוסט הזה שיתפתי בקבוצות כמו “חיסונים – בחירה מושכלת” ומנגד בקבוצות כמו “מדברים על חיסונים”. דרשתי שלא יכתבו את התגובות בשרשורים הפרטיים אלא בפוסט המקורי משום שרציתי אחת ולתמיד לגרום לקולות השונים כל כך להתעמת. אלה טוענים שהמחקרים ממומנים על ידי חברות התרופות, ואלה מאשימים אותם שהם הטפילים של החברה. אלה מצדדים בכך שאין סיבה לחסן נגד מחלות שנכחדו, ואלה משיבים שבגללם המחלות יחזרו. והאמת? כולם מצליחים לשכנע. כשציינתי שהפוסט היה נפיץ זה באנדרסטייטמנט. דף הפייסבוק העוברי שלי נוטרל, ומישהו שם למעלה משך בחוטים ומנע ממני להחזיר אותו.
בסופו של דבר לא חיסנתי. לא בזמן ההיריון ולא כשברי הפך ללביא. קראתי המון, לכאן ולכאן, והחלטתי לומר כן לחיסונים רק כשלביא יקבל צורה, וגם זה אחרי בדיקות מקיפות על כל אחד ואחד מהחיסונים. לא באמת ראיתי צורך לחסן אותו בגיל של כמה שבועות או חודשים, מה גם שהוא היה איתי ולא במשפחתון או בגן. וכך חלף הזמן. היו כאלה שחיזקו אותי, אבל הרוב ממש כעס על הבחירה שעשיתי.
ואז שחקן חדש נכנס למשחק – הגן. לביא נכנס לראשונה לגן, אמנם פרטי, אבל הוא כבר לא תחת ההשגחה שלי, ושוב צצה ועלתה דילמת החיסונים. האחות בטיפת חלב יצאה לחופשה, ואני נשארתי מלאת שאלות כרימון. בלי הדף “ברי העובר” פניתי אל המגה קבוצות שמרכזות מאות אלפי אמהות – אולי הן יאירו את עיני בפתרון מגשר, בטלפון של יועץ חיסונים או בפתרון אחר. משפט הפתיחה שלי היה “פליז, בלי צליבות. אני מעלה נושא רגיש – חיסונים”. צליבות זו מילה עדינה כדי לתאר את מה שהתחולל שם, אבל נמצאו גם כמה נקודות אור שהיו שוות את כל הרפש. הפוסט גרר מאות תגובות תוך שעה, ופוסטים רבים נחסמו לתגובות ומיד אחר כך נעלמו מהרשת. שמתי לב שכל מי שהעלתה עם עדות של נפגעי חיסונים נחסמה והועלמה מיד, ובאחת מהקבוצות המוכרות יותר העליתי פוסט כועס ופגוע שדורש תשובה. בכל זאת, אני בסך הכל אמא שמחפשת תשובות ועזרה מחוכמת ההמונים. כמובן שגם הפוסט הזה נמחק. בינתיים הספיקו לפנות אלי בפרטי לא מעט אמהות, שרובן סיפרו על מקרים מזעזעים ועל השתקות מזעזעות לא פחות, כאילו מישהו מנסה להסתיר משהו.
יצאתי למסע הזה למציאת תשובה בצורה הפתוחה ביותר, אבל ציד המכשפות הזה – והכי גרוע, העלמת הקול שלי לאחר שבסך הכל העליתי לדיון נושא חשוב ולגיטימי – שבר אותי. כעת אני משקיפה מהצד על חייו החדשים של לביא כילד עצמאי בגן, ובמקום להתרגש, לפחוד, לשמוח, לבכות, לחבק ולשחרר אותו לשלום, עננת החיסונים אופפת אותנו.
