הגעתי לפגישה מותשת. האורות היו מעומעמים. לא היה לי מושג מה מחכה לי אלא רק מי. הסתכלתי עליו – בלונדיני, בול כמו שאני אוהבת – וקיוויתי שזה יהיה בכל זאת בליינד דייט אמיתי כי לא היה לו פייסבוק ולא מצאתי עליו שביב של מידע ברשת.
לא חיכיתי הרבה. ישר נישקתי אותו. הוא לא התנגד, להיפך – מיד זינק לי על הציצי. הרגשתי את חום גופו. את הלב שלו פועם. זה היה חיבור אמיתי. ואז אריק הגיע וחתך את חבל הטבור. מזל טוב! ישו והילד שלי נולדו באותו היום, והנה כל העולם חוגג את חג הנולד.
ביום ראשון לביא היה בן שנתיים, אז מזל טוב לי. אני אמא כבר שנתיים, אוהבת כמו שבחיים לא אהבתי, מפתיעה את עצמי בכל יום מחדש, מגלה סבלנות, מחדדת כישורים שלא בטוח שהיו לי לפני כן, מבינה בכביסה, בכתמים ובמאכלים (בערך), ולאט לאט עובדת על לקסיקון מצונזר למען עתיד טוב יותר.
תמיד הרגשתי שלא נכון להיות אמא בגיל מבוגר יחסית. זה פחות בריא, יותר מתיש, יש בזה הרבה יותר סיכונים ופחות סבלנות, ומי בכלל רוצה אמא שבגיל העשרה שלו היא תהיה סוג של סבתא. אי שם בסביבות גיל 26 צצו ועלו בהדרגה השאלות והצקצוקים. בגיל 30 כבר הבטחתי הבטחות, בגיל 32 כבר התחלתי לתכנן תוכניות חלופיות, ואז, ללא הודעה מוקדמת, אריק נכנס אל תוך חיי, ובאותה המהירות הגיע גם לביא. נהניתי כל כך מההיריון, מהציפייה, וכן, אפילו מהלידה. אף אחד לא הכין אותי למה שמחכה אחר כך – חוסר שינה, עייפות ובריחת סידן – אבל את האושר שקיבלתי אי אפשר להסביר מראש.
רוצים להישאר מעודכנים?
בדיעבד, אני דווקא די שמחה שאני אמא מבוגרת יחסית. הגעתי למסע הזה הרבה יותר בשלה, הרבה יותר שלמה ועם המון חוויות שצברתי. לא פספסתי כלום, ניסיתי, ראיתי, עשיתי הכל, ואחרי הסופה השארתי מקום לאקשן האמיתי.
הכל מילים יפות ולבבות מתעופפים באוויר, אבל אני מתפללת שכך זה יימשך. השמועה אומרת שגיל שנתיים הוא לא עוד מספר, שהוא מגיע עם תיאור מדויק של המלאך שלך שהופך לשטן. קוראים לזה “גיל שנתיים האיום”. שמעתי על זה, קראתי על זה, וזה כנראה מסוג הדברים שלא ניתן להכין אליהם. אז כל שנותר הוא לחכות בסבלנות, להגיע לגשר, לעשות סלפי ואז לחצות אותו.
לחצות את הגשר זה תמיד הימור. אי אפשר לדעת מה מחכה מהעבר השני של הנהר. לפני שלביא נולד לא ידעתי מה ייצא לי – יפה או מכוער, שעיר או קירח, בריא או חולה. לא היה לי מושג אם אחרי כל ההשקעה וההתמכרות שלי אליו הוא יאהב אותי בחזרה ואם הוא בכלל ייתן לי להתקרב ולנשק אותו. לא ידעתי אם הוא יהיה חננה או מהמקובלים ואם הוא יהיה שובב כמוני או עדין כמו אריק, אבל ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון, הכי נכון שאי פעם עשיתי – ההפקה הכי מושלמת, היצירה הכי טובה. ומבחינתי לא משנה מה מחכה לנו, זה יהיה ביחד, וביחד ננצח את הכל. ואם הוא יקבל אפילו קצת מהכוח ששאבתי בזכותו, אז אף אחד ושום דבר לא יהיה מסוגל עלינו. זהו אותו הכוח שהופך אותנו, הנשים, ללביאות, כמו בלידה, כמו לחיות בסרט. אז זזתי להכין פופקורן כי הסרט שלי עומד להתחיל.
