היה היה, לפני שנים רבות, בעיר קסומה, הררית ונפלאה שבוע שלם של ספרים למכירה. מכל קצוות העיר הגיעו משפחות וחברים לקרוא, לקנות ולהחליף רשמים. בלה בלה בלה, והספרים חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. למי אני מספרת סיפורים הרי כבר שנים שתרבות הספרים לא חיה לא באושר ובטח לא בעושר.
כיום סופרים נלחמים ומפסידים ברוב המקרים לרשתות הגדולות, ספרי שקר כלשהו מגיעים דווקא הם למדפים, נקנים על ידי הדודות כדי לצאת ידי חובה ומגיעים אלי – האמא המבולבלת שלא מצליחה להבין איך הטקסטים האלה אמורים לשרת ולהנעים את הזמן המשותף שלי עם הקטן.
אני מתפלאת בכל פעם מחדש מתוכן הסיפורים, מהעיצוב וממוסר ההשכל, אם יש כזה. ואני – זו שדואגת תמיד שיהיו לי לפחות עשרה מכרים מעולם הספרות, זו שלוקחת חלק פעיל בערבי מספרי סיפורים, זו שעדיין מאמינה בדפוס – משתגעת איך יכול להיות שבמקום לחבק את המסורת – שגם ככה הולכת ונעלמת לטובת האייפדים, האיירובוטים וכל האיי איי איי שמנוון אותנו בכל צורה אפשרית – מעלימים את השבוע הכל כך חשוב הזה.
אני זוכרת כילדה כמה חיכיתי בכל שנה לשבוע הספר. ביום הראשון הייתי עוברת בין כל הדוכנים ועושה שיעורי בית: איזה ספר בא לי, איזה בא לי יותר, באיזה תירוץ אשתמש כשאמא תגלה שבחרתי בכולם, באיזה יום הסופרים נמצאים כדי לחתום על ספריהם ומה הם יכתבו לי בהקדשה. ניחוחות של פעם. כיום, בעידן הדיגיטלי, התייאשתי. אמרתי לעצמי בעצב שללביא לא יהיו החוויה וההתרגשות לקראת החג של הספרים. לא ניפגש עם הסופרים, לא נחזור הביתה עם שקיות עמוסות, וכנראה ששעת הסיפור שלו בגן תיראה כמו שעת דיבור, שעת אלתור או שעת “עזבו שטויות, בואו נראה טלוויזיה”.
לפני שבועיים פגשתי את נפטלי בלבן-אוברהנד, מזכיר סניף חיפה של אגודת הסופרים העבריים בישראל, שלפני 20 שנה היה המנהל שלי בערוץ הטלוויזיה המקומית אנטנה. בכל פעם שאנחנו נפגשים, תמיד במקרה, מדליק אותי הניצוץ הזה שיש לו כשהוא מדבר על עולם הספרות ועל כמה שהוא חי אותו. באותו היום הוא נפגש עם סופרת אחרת כדי לדון בעניין שבוע הספר. שמחתי לגלות שם חבורה של ממש. מתחת לאף שלנו מסתובבים לא מעט סופרים חיפאים, ובהם דליה נירנפלד שהשפה שלה – הערכית והספרותית – היא בדיוק מה שחיפשתי. היא מכרה בבית הקפה היינה את הספר שלה “הפתעה מתגלגלת” – ספר עם תחושות של ילדות, עם איורים ועם כתיבה אמיתיים, ובגלל שהרקע שלה מגיע מאמנות וממלאכה היא הצליחה “להשחיל” גם מלאכת יד.
כל מי שרכש את הספר קיבל ערכה להכנת אותה ההפתעה שמתגלה בסוף הסיפור – דבר שסוגר לי את כל הפינות שעליהן דיברתי. באותו מפגש נקבע שכל אותם הסופרים, בשיתוף עם בית הקפה, ירימו את שבוע הספר למרות הכל. סוף טוב הכל טוב, ואחרי עבודה קשה קיבל הבעלים של בית הקפה ניר שובר תקציב מכובד לאירוע. אז בסוף לא רק שיהיה לנו שבוע הספר, אלא הוא יתקיים ממש מתחת לבית.
