שנה זה המון זמן. בשנה אחת הספקתי לראות את התינוקת שלי הופכת לילדה של ממש וללמד אותה לספור עד עשר, לחסוך לבית ואז להבין שיש לי עוד דרך ארוכה, לטוס למיאמי לחופשה מדהימה, להתקדם בעבודה (אבל לא בשכר), לרכוש רכב שני ואז לקלוט שזו טעות כלכלית, להחליף את מכבי חיפה בהפועל חיפה ולהתחרט, לעלות ולרדת במשקל יותר מדי פעמים, לכתוב עשרות טורים, להירשם לחוג פילוסופיה ולהרהר מה אני עושה שם לעזאזל, להירשם לחוג אגרוף ואז להחטיף (ולחטוף) בפרצוף, לבקר אצל הרופא אחרי כל שיעור, להשלים סדרה אחת או שתיים (בכל זאת, נשוי+1), וגם לעשות חגים אצל כל אחד מהדודים.
כן, שנה זה המון זמן, אבל מסתבר שלא מספיק. כי בשנה שחלפה לה מאז השריפה הגדולה יש משפחות שלא הספיקו להשלים את החסר, בתים שעדיין נמצאים בשיפוצים כי הכספים של הביטוח מתעכבים, ועשרות דונמים של חורש טבעי שעדיין מנסה להתאושש עם ניצנים ראשונים של גבעולים.
אין ספק שזו שעתם של האגרונומים להוכיח להורים שלהם שהם לא למדו את המקצוע הזה לשווא ולהפציץ ברעיונות יצירתיים לשיקום הר הכרמל. כך למשל, ראיתי במהדורת החדשות ריאיון עם אגרונום חיפאי שלקח עצים שלמים שהיו מיועדים להשמדה (לא הבנתי איך עץ מגיע למצב של השמדה) ושינע אותם למשתלת ענק ספונטנית, שם הם מטופלים וממתינים להצבה מחדש. האמת היא שזה די מדהים, אבל עדיין לא הייתי שולח את הילדה שלי ללמוד אגרונומיה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני יכול רק לדמיין מה עבר על משפחות עם ילדים בשנה האחרונה – אותן משפחות שאיבדו בית, רכוש וזיכרונות שלמים ברגע אחד של חוסר מזל ואונים. למזלי, מאז שאני אבא לא נאלצתי להתמודד עם אסון טבע או עם מקרה חירום לאומי. בשריפה הגדולה היינו מחוץ לעיר, את מיאמי עזבנו כמה ימים לפני ההוריקן והמלחמה שבדרך עדיין בדרך. אין לי מושג איך הייתי מתמודד במצב לחץ כזה, אבל אם לסמוך על ההיסטוריה האישית שלי לפני ההורות, אני מאמין שלא הייתי נכנס לפאניקה ומגלה איפוק ושליטה. המראה של הורים חסרי אונים שמתראיינים לחדשות עם תינוקות על הידיים זה מחזה לא נעים בשום סיטואציה.
בשבועות הראשונים שלאחר השריפה כולם חיפשו אשמים ועל מי להוציא את העצבים. כיום זה נראה כמו זיכרון רחוק, והכעס הלאומי הפך לכעס פרטי של משפחה אל מול המדינה, בעיקר בנושא התשלומים והסחבת הביורוקרטית. כי כמו שאנחנו טובים בלצאת בהצהרות אנחנו מצטיינים בלברוח מההבטחות.
אז כן, שנה זה המון זמן למי שמחכה לתשובות ופתרונות, אבל שנה זה מעט זמן למי שמסתכל לאחור ומבין שהוא לא הספיק הרבה באמת. לא הספקתי לעמוד בהבטחה שלי ולהתנדב לאיזשהו ארגון, לבקר את סבא וסבתא שלי כמו שרציתי, להתחיל לכתוב את הספר שיושב לי בראש, לארגן את הניירת שהצטברה במגירה העליונה בארון, להירשם לקורס תכנות, לבקש העלאה מהבוס, להירשם לקאנטרי, להתבודד עם אלוהים וליישם את כל מה שלמדתי בשנה החולפת. אבל בשביל כל אלה יש את שנה הבאה.
אסונות טבע או משברים לאומיים שגדולים עלינו ושאינם בשליטתנו באים להעיר אותנו ולנער אותנו מכל האבק שהצטבר בשגרת היום האפורה שלנו. אני לא בעד משברים ואסונות, אבל לפעמים אין ברירה. כי רק שהמצב קשה ונראה אבוד אנחנו מוצאים נחמה זה בזה ונערכים לקראת שינוי. החוכמה והקושי הם ליישם את השינוי ולא לתת לו להתנדף כמו עשן מחיינו.
