יש שלושה דברים שגבר לא יחליף לעולם: את הספר שלו, את המקעקע שלו ואת קבוצת הכדורגל שלו. אבל בשבוע האחרון אפילו אני החלטתי לחטוא במחשבות על לאהוד קבוצה אחרת, וזאת בעקבות הפאדיחות שמכבי חיפה עושה כבר עונה שביעית ברציפות.
זה לא שאני אוהד שרוף שיושב בכל משחק ביציע ג’, סליחה – היציע הצפוני, אבל גם לי היו ימים טובים בקרית אליעזר. לאיצטדיון העירוני החדש לקחתי את אחי הקטן, את האחיין שלי ואפילו את אשתי. רק חבל לי שאם קצב ההפסדים יימשך אצטרך ללכת עם הילדה למשחקים של מכבי בליגה ב’. האמת היא שיש לזה גם צד חיובי, כי אם קיוויתי שיהיה לי בן רק כדי שאעביר לו את חדוות המשחק ואת הטירוף ביציע, במצב הנוכחי אין לי בעיה להיות אבו אל־בנאת.
אבל לפני שאני אבא אני קודם כל גבר, ואם בימי כרווק מילאה מכבי חלל קטן בחיי, כיום היא הפכה משמעותית יותר כי במשך כל השבוע אין לי כל כך למה לחכות חוץ מאשר לשבת של כדורגל. זה לא שאני קורע את העיר בכל שישי או טס ספונטנית לסוף שבוע של פסטיבלים באירופה. זה או לראות משחק או לשתות תה אצל חמותי עם האשה והילדה. אז אני מזמין במיוחד את המשחק בתשלום (כי אין מצב שאשלם 60 שקל על ליגה ישראלית ועוד בקור הזה), מכין את הקרקע למשחק באמצעות ריב מקדים עם האשה כדי לקבל קצת שקט, מניח את הילדה מול הטאבלט עם מוצץ, סוגר את הכלבה בכלוב עם החטיף האהוב עליה, פותח בקבוק בירה, שולף את הגרעינים מהארון ושם את הטלפון על שקט – כל זה רק כדי להתעצבן בכל פעם מחדש בגלל תיקו מול קבוצת תחתית או הפסד בדרבי להפועל.
בכל שבוע אני אומר שזהו, יותר אני לא מזמין משחקים, ורב עם כל העולם בשביל משחק כדורגל חובבני, ובכל שבוע מחדש אני מוצא את עצמי באותה הסיטואציה כאילו הייתי בחורה שמנסה להפסיק עם המתוקים.
רוצים להישאר מעודכנים?
כדורגל זה תחום של עסקנים שכל מה שמעניין אותם ואת השחקנים זה החוזה הבא. מעטות הן הקבוצות שעולות לכר הדשא עם התלהבות כנה מהמשחק עצמו, ועוד יותר מעטים הם השחקנים שעולים למגרש עם ניצוץ בעיניים כמו שחקן נוער שמשחק לראשונה בקבוצת בוגרים. כולם פה הם סופרסטארים עם מניירות של כוכב רוק בגמלאות, עם רכב מנקר עיניים ועם אשה פעילה באינסטגרם כאילו היתה אחות למשפחת קרדשיאן. איבדנו את הצניעות ואת התמימות. אלו שחקנים אתם מצפים שיגדלו פה אם כבר מקבוצות הילדים מלמדים אותם לצלול ברחבה ושהתסרוקת חשובה יותר מהנגיחה? אני רואה ילדים קטנים עם תיק ספורט ממותג על הגב ועם תספורת של ניימאר מסמסים תוך כדי רכיבה על אופניים חשמליים, ורגע לפני האימון מקללים זה את זה כאילו היו במילואים. שלא לדבר על האבות שמגיעים עם הג’יפ שלהם (כי מתברר שחוג כדורגל נהיה עסק יקר למדי) ובמשך כל האימון צועקים הוראות לילד. איפה הימים שבהם היינו מחליפים שלושה אוטובוסים עד למגרש האימונים, משפילים מבט מול המאמן והולכים הביתה עם דמעות בעיניים כי קיבלנו גול?
הכדורגל בארץ לא הולך להשתפר, ולראיה – נבחרת ישראל. גם הרכב האוהדים הולך ומידרדר. לאיצטדיונים מגיעות פחות ופחות משפחות ויותר ויותר נערים ששותים וודקה רד בול בחניון לפני העידוד. כדורגל הוא תרבות לכל דבר, ותרבות צריך להשקות, לפתח, לטפח, לשדרג ולגוון, אחרת היא תהיה בסכנת הכחדה. יאללה, מכבי. תפסיקי לאכזב.
