כמה חיכיתי לרגע הזה שבו הילדה שלי תתחיל ללכת. אין דבר יותר מרגש מהצעד הראשון, אין דבר יותר מצחיק מהנפילות החמודות, אין דבר יותר מלחיץ מהחלקה ליד השולחן ואין דבר יותר מתיש מילדה עם ביטחון עצמי שעברה מהליכה לריצה. אף אחד לא סיפר לנו שכמה ימים אחרי הצעד הראשון זה הופך ממרגש וחמוד למעייף ומסוכן. עד היום הלכנו עם הילדה לגני שעשועים כשבאמתחתנו לול קמפינג פרקטי, שישיית בירות וקצת חטיפים, וכך העברנו אחר צהריים חמים עם חברים כשהפעוטות מנמנמים להם בצל. בשבת האחרונה גיליתי את האמת שמאחורי מתקני הפחד הארורים הללו. כשיש לך תינוקת עצמאית בת שנה שלא רוצה להחזיק יד אלא לטפס לבד על סולם החבלים הזה, שאתה בעצמך לא יודע איך מטפסים עליו, העסק הופך מורכב. תשכח מרביצה על הדשא – המנוחה היחידה שתהיה לך זה הרגע שבו תקרא לאשה להחליף אותך במרדף כי אתה חייב סיגריה. ואני בכלל לא מעשן.
בהתחלה עוד החזקתי אותה על הידיים ועברנו ממגלשה למגלשה, קיפצנו ביחד על מתקני הרצפה ואפילו נדנדתי אותה בנדנדת התינוקת הסגורה והבטוחה, אבל תוך עשר דקות היא התחילה לרוץ לי בין קרוסלות מסתחררות, קירות טיפוס אימתניים, מקפצות אולימפיות ועשרות ילדים שהגיעו לפארק עם הלהיט המסוכן התורן הוברבורד – שזה שילוב עתידני של קורקינט ממונע וסקטבורד על שני גלגלים. בדיוק כשחשבתי לעצמי כמה נחמד שאני לא נתקל באופניים חשמליים, התרסק לידי ילד שנראה כאילו יצא מהסרט “בחזרה לעתיד 3”.
אחרי שגיליתי גמישות במגלשה של הפעוטות, עמידות בקרוסלה ונחישות בגשר החבלים, הקטנה שלי גילתה סוג של קורקינט (לא חשמלי) שלא בדיוק מתאים לגודל שלה. כמובן שזה לא מנע ממנה לדרוש ממני לדחוף אותה על הדבר הזה. וכך מצאתי את עצמי בחום הצהריים הולך מאות מטרים בפארק ודוחף אותה בקצב של קמ”ש אחד, כשאני בזווית של 180 מעלות כדי לדאוג שהיא לא תיפול מהדבר הזה. אחרי שהזעתי שני ליטרים וכמעט הזמינו לי אמבולנס, הגיעה הישועה מכיוונה של אשתי שהחליפה אותי. זה נכון שנשים הן יותר חכמות מאיתנו, כי כשהגיעה תורה החליטה אשתי שהילדה רעבה ושצריך לשבת עכשיו. בזמן שהן אכלו ניסיתי לתפוס מנוחת לוחמים של עשר דקות, אבל אז נזכרתי שבאנו עם הכלבה. ניסיתם פעם להסתובב עם כלב בפארק שעשועים? הכלב מושך לעשרה כיוונים בו זמנית, משתין על כל דבר שצומח, מחפש שעות את האדמה הכי רכה לצרכים, מלחיץ תינוקות, מטריד גלגלים, מקפיץ נשים הרות ונובח על הרוח.
אותי לימדו שלא משחקים בכדור אחרי האוכל וקיוויתי להשריש את זה גם לדור הבא ובכך לקוות לעוד קצת מנוחה בצל, אבל האדם מתכנן תוכניות ואלוהים מצמיד לו תינוקות. עם חצי בורקס בפה, טחינה על החולצה וכוס קולה ביד, רצתי אחרי הקטנה שחיפשה את האתגר הבא. אני לא אדם דתי, אבל בשבת האחרונה ראיתי את האור. בדיוק כשחשבתי שאני לא מסוגל להחזיק מעמד עוד שנייה אחת במגרש המשחקים נפתחו שערי שמים וגשם התחיל לרדת. תוך חמש דקות היינו מקופלים ברכב, הילדה מחותלת, האשה מנומנמת והשיר האהוב עלי התנגן ברדיו. סוף מושלם ליום מורכב. עוד לא הספקנו לצאת מהחניה וקבוצת הווטסאפ החברית התחילה להשתולל עם “בואו נמשיך עם הקטנים לגלידה במדרחוב”. שלוש שעות ושתי חולצות להחלפה אחר כך יצאנו לדרך הביתה. כמובן שהקטנה נרדמה בדרך, מה שאומר שכניסה מוקדמת לשנת לילה כבר לא תהיה פה.
