השנה אחגוג יום הולדת 35, אבל משום מה אני מרגיש בן 53. זה לא סוד שתמיד היתה לי נטייה להתחבר לצד המבוגר שבי, ואף אחד מהחברים שלי לא הבין למה אני אוהב לשתות סודה כבר בגיל 17. תוסיפו לזה שתמיד העדפתי לשבת במושב האחורי בדרך לבילוי, שהייתי בוחר לישון ב־21:00 כי למחרת היה יום לימודים ארוך, שבצבא הייתי קורא ספרים בשמירה במקום לגנוב את היין של הקידוש מהמטבח, ושבכל מערכת יחסים ארוכה הייתי משכנע את בת הזוג שלי לראות סרט בבית.
כמובן שמאז שהפכתי לאב המצב החמיר, ובמקום להיות האב הפעלתן שציפיתי מעצמי הפכתי לבטטת כורסה שמפעיל את הילדה שלו בשלט רחוק ושולח אותה למשימות ארוכות ומורכבות בשביל קצת שקט. כך למשל הילדה שלי מכינה לי תה דמיוני עם עוגת צעצוע בכל רבע שעה ומנקה את הסלון עם מטאטא הצעצוע שלה (זה הצעצוע הכי גאוני שיוצר אי פעם). מדי פעם אני נותן לה לעזור לי עם העברת הכביסה מהסלון לחדר, וכמובן מנחה אותה להביא לי את השלט או את הסמארטפון בכל הזדמנות.
אבל מה שהכי הפתיע אותי עם השנים זה הגילוי המדאיג שאני הופך להיות אבא שלי. זה מתחיל מהשיער הלבן שלימד אותי שעם גנטיקה אין מה להתווכח, ממשיך בכך ששריינתי לעצמי פינה אסטרטגית על הספה, ומסתיים בזה שאני מכבה את האורות בכל הבית בכל הזדמנות.
רוצים להישאר מעודכנים?
כיאה להיפוכונדר שכמותי התחלתי לחפש עוד סימנים לגיל הבלות, וכמובן שאלו מיהרו לבוא. שמתי לב שעם הזמן כווננתי את כיסא הנהג לזווית ישרה של 90 מעלות, התחלתי לבדוק את הקבלה מהסופר ליד הקופאית בלי להתחשב בתור שמשתרך מאחורי, והפכתי לצרכן של קופונים ומבצעים. אני מוסיף פלח לימון לסודה, נאנח בכל התכופפות, הכרטיס מגנטי של קופת החולים בלוי יותר מכרטיס האשראי, מגירת התחתונים הוסבה למגירת תרופות, אני בודק מה השעה בשעון יד ולא בנייד, משוחח יותר עם ההורים שלי, כל הזמן מנמיך (לא משנה מה, פשוט מנמיך כל סוג של רעש, אפילו אם הוא היה נמוך מלכתחילה), הצטרפתי לקבוצת הליכה, אני משתף זיכרונות בפייסבוק במקום ליצור חדשים, מצלם המון את הילדה בטלפון ללא סיבה מיוחדת, נרדם לפני סוף הפרק, מבלה יותר ויותר בשירותים כי זה המקום הכי שקט בבית, ובלי קשר החלפתי את החיסכון לבית בחיסכון לדיור מוגן.
אבא שלי תמיד אומר שאף אחד לא יכול לעצור את הזמן. הוא גם אומר שהוא לא עובד בחברת חשמל ושלא צריך לפחוד מכלום אלא מהפחד עצמו, אבל אני הכי מזדהה עם האמירה שלו של לחסוך כסף לבן ליום שחור. אז חשבתי לעצמי שאם כבר אני מרגיש יותר ויותר דומה לו, הגיע הזמן לחשוב על כמה פניני חוכמה משל עצמי – הרי אתה לא באמת זקן עד שלא מצטטים משהו חכם שלך. אז קבלו את פניני החוכמה שלי: “כדי למצוא את עצמך, אתה צריך ללכת קודם כל לאיבוד”, “ילדים הם שמחה למי שיש כסף למטפלת”, “אל תסתכל בקנקן, קח אותו”, והנפוץ ביותר – “אם אתה לא יודע, אל תתבייש לשאול (את אשתך)”.
