בעיר נטולת סלבים, אם עוזבים לרגע בצד את שחקני הכדורגל, העובדה שאיסר טננבאום, זה שייסד שתיים מהלהקות היותר מצליחות בארץ – נוער שוליים ורוקפור – מסתובב בינינו כבר ארבע שנים עם חותמת רשמית ממשרד הפנים על היותו חיפאי, מעוררת שייכות וגאווה. זה לא דבר של מה בכך להיות בטופ של הטופ של סצנת הרוק בארץ ולהחליט יום אחד לעזוב את הכל ולרדוף אחר האושר לעיר אחרת, רחוקה שנות אור מהמרכז, והכל בשם האהבה.
קוראים לה הדס יזרעאלי, והיא אחראית על המהפך בחייו של המתופף. כבר שלוש שנים שהשניים נמצאים כל היום ברוק סיטי – בית הספר למוזיקה שהם הקימו במרכז הכרמל. שם המשפחה של שניהם הוא אריאל, אך לגמרי לא ברור אם זה רק שם במה המשמש אותם רק בפייסבוק ובאינסטגרם. האגדה מספרת שהדס ביקשה לעשות שינוי, חיפשה שם אנרגטי, ואריאל נפל עליה משמים. איסר סתם נדלק והצטרף לחגיגה.
זה לא בדיוק ראיון זוגי כי הדס ביקשה להישאר בצללים ולתת לבן זוגה את אור הזרקורים שלו הוא רגיל. בפועל היא דיברה די הרבה יחסית למי שלא רצתה להשמיע.
הדס ואיסר אריאל. "המציאות ניצחה"
היא עוקפת מימין
איסר, בוא נתחיל מההתחלה.
“הפגישה בינינו היא ההתחלה מבחינתי”.
יאללה.
“החיים שלי די מחולקים before and after כי זה בא לי בבום, לא ציפיתי ואפילו התאריך מתועד – 14.11.13. הייתי בדרך להופעה בעכו ועצרנו עם הוואן בארומה ב־M הדרך. עמדתי בתור לקופה עם התפריט בידי – הייתי אז בפאזה של טבעונות הארד קור, ועד שלא עברתי על כל התפריט כדי לראות שהמנה מתאימה לי לא ידעתי מה להזמין – והיא, עם חוסר הסבלנות שלה, הרגשתי אותה מאחורי בתור”.
הדס: “כבר יש סילופים בסיפור”.
איסר: “היא עשתה כזה ‘יאללה תתקדם’ ואז הסתכלתי על הקופאית שהציעה לה לעקוף אותי”.
הדס: “לא ביקשתי לעבור אותך, לקופאית היה לא נעים”.
איסר: “ואז היא עקפה אותי מימין, ולא עושים כזה דבר. זו הגרסה המתקדמת לסיפור וניצלתי את ההזדמנות להגיד לה ‘את יכולה לעקוף אותי מימין מתי שאת רוצה’. ראיתי בלונד, ראיתי בחורה יפה מאוד. היא הזמינה והלכה לשבת בצד. אנחנו, החבר’ה מהלהקה, התחלנו לרכל. הסתכלתי עליה מרחוק והבנתי שכנראה אין סיכוי, היא לא ספרה אותי”.
הדס, ידעת מי הוא?
“כלום. גם לא זיהיתי את החבורה”.
וכשהבנת?
“עשיתי גוגל, אז הבנתי”.
איסר, מה ראית בה? היא הרי חננה מהטכניון, מורה ליוגה, לא בעניין של מוזיקה.
“אני לא יודע על מה את מדברת, אני ראיתי משהו אחר לגמרי. היא חשבה שאני מחו”ל ואני חשבתי שהיא תוצרת חוץ. בקופה זרקתי איזו בדיחה על אייל גולן והיא אהבה, ראתה לק שחור ואהבה. הסתכלתי, אהבתי, אבל לא קרה כלום, הכי קווים מקבילים. כל אחד יצא החוצה – היא עם הקפה שלה, אני עם הכוס שלי – ופתאום קלטתי שהיא מדברת עם חברים שלי מהלהקה. חשבתי לעצמי שזה ממש לא הגיוני וישר קפצתי לכיוון והכרזתי שהיא שלי. הם כיבדו את זה ושנינו התחלנו לדבר. סיפרתי לה שהתחלתי להתעניין בנדל”ן ושאני הולך לעשות שינוי פאזה וגם מלא כסף. היא אמרה שגם היא עוסקת בנדל”ן וזהו, נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו. לא ידעתי מי היא, איך קוראים לה, כלום. חזרתי לקפה שלי ופתאום היא חזרה עם ספר ענק בידיים של כל מיני פרויקטים של נדל”ן והסבירה לי עליו. כבר לא ממש עניינו אותי הפרויקטים, קלטתי שיש כאן עניין, דיברנו במשך כמה דקות, ואז היא נסעה. כבר ידעתי איך קוראים לה והתחלתי לעשות תחקיר”.
הדס, ספרי את הגרסה שלך.
“הגרסה שלי הרבה יותר קצרה. כשהוא אמר שאני יכולה לעקוף אותו מתי שאני רוצה הסתובבתי לאחור כי לא ממש הבנתי מי אמר את זה, ואז ראיתי משהו מעניין – בן אדם עם לק, מלא פירסינג, לבוש כמו קאובוי. אחר כך קצת קשקשנו, הוא ביקש את הטלפון שלי ולא נתתי לו. כסמנכ”לית פיתוח עסקי בחברת נדל”ן שקלתי למכור לו פרויקטים, וזהו, נסעתי לדרכי. הוא פנה אלי בווטסאפ ומאז…”.
איסר: “התחלנו להיות בקשר, אבל לקח קצת זמן עד שנפגשנו”.
רוק סיטי. “מהבוקר עד הערב אנחנו מלמדים תלמידים מגיל 3 עד 80"
הוא מרגיש בליברפול
טננבאום כבר היה גרוש פעם שנייה. מנישואיו הראשונים יש לו שני ילדים, בני 18 ו־23, ומהשניים ילדה בת 6. הדס היתה בהליכי גירושים מהאקס שאיתו היא חולקת שני ילדים. הפגישה הראשונה לאחר המפגש החפוז בארומה היתה כעבור כמה חודשים בתל אביב.
לפגישה השנייה הוא הגיע לפאב העוגן, שם הדס הכירה לו את צחי טרנו, שהיה אז ראש מינהלת העיר התחתית. “סיפרתי לטרנו שהפקתי בתל אביב פסטיבלים של מוזיקת אינדי”, נזכר איסר, “והוא אמר שמתאים לו גם פסטיבל מוזיקה בעיר התחתית, וזה התחיל להתגלגל משם. מצאתי את עצמי מסתובב שם, נגנב מהברים ומהפאבים, הכל היה לי חדש. קצת לפני זה הייתי בליברפול, והרגשתי בחיפה וייב של עיר נמל, עיר של רוקנרול. אין את זה בתל אביב”.
עיר נמל ללא סצנה.
“כבר הייתי עם רגל אחת לעזוב לניו יורק, ופתאום נפתח בפני חוץ לארץ אחר. פתאום ראיתי פה סן פרנסיסקו, ברצלונה, לוס אנג’לס, ליברפול. ראיתי את חיפה באור אחר עם הים ועם ההר. פתאום זו ירושלים על הים וסן פרנסיסקו על ההר. מצאתי כל מיני סופרלטיבים לעיר הזו ועצרתי את כל התוכניות למעבר לחו”ל. הכרתי אשה מדהימה שהכילה אותי עם כל הבלגנים מהגירושים, וגם היה את עניין פסטיבל האינדי (“חיפה 100 לייב” – פרויקט שאותו הם יזמו ויצרו בעזרת עיריית חיפה במטרה לתת במה ליוצרים מוזיקליים; ח”ה). היינו צריכים דחוף שם לפסטיבל, ובאחת הנסיעות בין חיפה לתל אביב עלה השם רוק סיטי. אמרנו שעם שם כזה חזק חייבים לעשות איתו משהו”.
הדס: “זה לא היה כך. זה לא היה שם לפסטיבל אלא לבית הספר”.
בואי ותזכירי לו ולנו.
הדס: “איסר רצה להעביר את הפעילות שלו לפה, ואז עלה הרעיון לפתוח בית ספר. חשבנו שהוא יתאים מאוד לחיפאים ובנינו מודל שלא קיים בשום מקום אחר – בית ספר בוטיק לרוקנרול, מקום קטן שמלמד לפי שיטה ייחודית שאנחנו מפתחים אותה, עם מעט מאוד מורים ועם תלמידים איכותיים מאוד. הרעיון היה להמשיך לעשות גם הפקות, אבל המציאות ניצחה ובית הספר דרש מאיתנו להתמקד רק בו. הזרימה של האנשים אלינו לא אפשרה לעשות עוד דברים. עשינו שלוש שנים את ‘חיפה 100 לייב’ באהבה גדולה ועם המון הנאה, אבל היום בית הספר הוא פול טיים ג’וב. אותה נסיעה מתל אביב לחיפה היתה גורלית, ובה קבענו שעד קיבוץ הבונים אנחנו חייבים לבחור שם לבית הספר. פתאום משמים נפל לנו השם רוק סיטי וזה הרגיש כל כך נכון – שם שמתחבר לעיר גם עם המילה סיטי וגם עם המילה רוק – סלע, כי חיפה היא הר”.
איסר: “אני זוכר שהדס שאלה אותי מה היא חיפה בשבילי. מהעיר הזו הגיעו המטאל והרוק הכבד, ובתל אביב של שנות ה־80 הרגשנו חננות לעומת החיפאים. באייטיז תל אביב לא היתה מה שהיא היום – מעצמה של מוזיקה. כמעט לא היו חדרי חזרות אז היינו מנגנים בבית או באיזה חדר מעופש, ולא היו מלא מועדונים אלא רק קולנוע דן, הפינגווין והליקוויד. היינו שומעים על להקות מחיפה ועל מועדונים כמו הפאבליק, וזה היה וואו. סטלה מאריס, בנזין – אלה ידעו לעשות מוזיקה. הסיפור על יהודה פוליקר שמכר אוטו כדי לקנות מגבר או סיפורי רוקנרול אחרים – לא היו לנו כאלו. לשמוע שיש להקה בשם קילר הלוהטת? אנחנו שקשקנו רק מהשם. ללהקה הראשונה שלי קראו אוברדראפט”.
חיפה לא היתה סוג של הלם? עזבת חיים שלמים ובאת לפה.
“זה היה בשלבים. היתה לי דירה ברמת גן והתחלתי להרגיש לא נוח שם. כשהפכנו לזוג באופן רשמי חילקנו את הזמן בין רמת גן לחיפה, ופתאום קלטתי שזה לא עובד. היינו מגיעים לדירה, המקרר היה ריק, שלושה ילדים היו ישנים באותו חדר, וזה הרגיש לא נכון. אז עשיתי צעד וויתרתי על הדירה. זה היה פחות משנה אחרי שהכרנו”.
הדס: “זה היה יותר משנה”.
גם על זה אתם לא מסכימים.
איסר: “זה היה פחות. ישר הלכתי להירשם במשרד הפנים. הרגשתי שאני חייב שהכתובת שלי תהיה רשומה בתעודת הזהות, אחרת לא ארגיש שזה סופי. כל מיני חבלים בתל אביב התחילו למשוך אותי בחזרה אליה – הפקות שהייתי קשור אליהן, להקות שעדיין ניגנתי איתן, טלפונים שהמשיכו לזרום. הרגשתי שאני על הקו. כל כמה חודשים עשיתי חושבים, הרגשתי לא מספיק חיפאי אם אני נוסע כל הזמן לעבוד בתל אביב. לימדתי בבית הספר שלוש פעמים בשבוע, ולאט לאט הוספתי עוד יום ועוד אחד, כי אם אני לא עובד פול טיים הכל נופל על הדס. לאט לאט התחלתי להתנתק וחתכתי את החבלים שכבלו אותי לתל אביב, ונשארתי עם החבל היחיד שהחזיק אותי שם – הלהקה. עד לפני שנה”.
מה גרם לך לעזוב סופית את רוקפור?
“הרגיש לי שאני כבר לא שם. היה איזשהו חלום שהלהקה תעבור לחיפה, אבל כשהבנתי שזה לא ריאלי הלכנו כל אחד לדרכו – אני פה, הם שם. אני מיציתי, ובית הספר הפך להיות העיסוק העיקרי”.
הדס, מה הקשר שלך למוזיקה?
“אני אוהבת מוזיקה, אבל לא היה לי כל קשר לתעשיית המוזיקה. גם היום אין לי קשר לתעשייה. למדתי לנגן ברוק סיטי”.
תרחיבי על בית הספר.
“מהבוקר עד הערב אנחנו מלמדים תלמידים מגיל 3 עד 80. אנחנו מלמדים את מקצועות הרוק – תופים, גיטרה, בס, קלידים ושירה – ומשתדלים לתת לאנשים את היכולת להביע את עצמם. הרעיון הוא של חיבור, של קהילה. אנחנו נותנים לתלמידים תחושה שהם לא לבד, תחושה של התרוממות רוח לנגן עם אנשים אחרים ולהופיע. מגיעים ילדים שנמצאים בכל מיני סיטואציות בחיים, והיכולת שלהם להיות מי שהם רוצים ולהתבטא בצורה מוזיקלית – אם בשירה ואם בנגינה – זו דרכם להביע את מה שיש להם לומר. זה מרגש אותם. אם תגיע אלינו הצעה היסטרית לאיזו הפקה בחוץ יהיה לנו קשה מאוד להסכים. אנחנו קמים בבוקר ומחויבים לעניין הזה, הילדים סומכים עלינו ואנחנו חייבים להם. אנחנו מכניסים כל הזמן דברים חדשים, למשל לימודי בוקר בקיץ. 20 ילדים הגיעו בכל יום לשלוש שעות, חולקו ללהקות, עשו קרב להקות, צילמו קליפים, הקליטו שירים באולפן, ובסוף הקורס עשו מופע שלם שעליו הם עבדו במשך הרבה זמן, כמו בסרט ‘ריקוד מושחת’. ההורים ממש בכו כשהם ראו את הילדים שלהם מופיעים בשיר שהם כתבו. יש ילדים שלא משתפים את ההורים במה שעובר עליהם”.
מבחינתם זה הרבה יותר מסתם חוג?
“המטרה היא שהם ישרצו אצלנו כל היום, מבחינתנו זה בית. החלום שלנו הוא שתהיה לנו מכללה שנוכל לאפשר לילדים לבוא לכמה זמן שהם רוצים, אז אנחנו כל הזמן מוסיפים אופציות לתוך המערכת – חזרות, ג’אמים, שיעורים פרטיים ושיעורים קבוצתיים. כך יוצא שהם כל יום אצלנו, גם בחופשים. בגלל שנוצרה אווירה משפחתית מאוד גם ההורים רוצים להשתתף. האבות ממש מקנאים בילדים שלהם. כל מי שהיה לו חלום לתופף וזה לא קרה בילדות שלח את הבן שלו ללמוד במקומו. יש הורים שגם לוקחים שיעורי נגינה, ואנחנו מקבלים סרטונים של משפחות שלמות שמנגנות בבית. עוד אחד מהחלומות זה לעשות ריטריטים של רוקנרול למשפחות שנוסעות ביחד לחו”ל למקומות שבהם ניתן להופיע או ללכת ביחד להופעה מגניבה באירופה. אנחנו מארגנים את זה”.
רוק סיטי. “עומד ילד, וגם אם הוא לא שר פאברוטי הוא מביא את עצמו וזה מצמרר"
שניהם פה כדי להישאר
לאיסר יש תואר ראשון במדעי המדינה ובערבית מאוניברסיטת בר אילן ותואר שני במינהל בתי מלון מאוניברסיטה בפלורידה. הדס מחזיקה בתואר מהפקולטה לאדריכלות בטכניון, ובשנה הבאה היא חוזרת לספסל הלימודים באוניברסיטה לתואר שני בתרפיה באמנות. זו הסיבה שמהשנה הבאה התלמידים ברוק סיטי יוכלו ללמוד אמנות, ציור ופיסול להעשרת הידע.
בבית הספר מלמדים רק שלושה מורים מלבדם. “יש לנו את פדריקו”, מתגאה הדס, “המורה לגיטרה הכי נחשק בעיר, כי יש לו גישה מדהימה לילדים והוא מודל לחיקוי. אנחנו מקפידים שהמורים שלנו – גל, ליאור ופדריקו – יהיו בווייב שלנו ושהראייה שלהם לחיים תתאים לאורח חיינו. אנחנו מאוהבים במורים ולא מצליחים להגדיל את הצוות כי אנחנו מחפשים להם כפילים. יש לנו כמה מאות תלמידים ורק עכשיו, אחרי שלוש שנים, אנחנו יכולים לומר שהילדים יודעים לנגן. בהופעת הסיום בשנה הראשונה היינו צריכים לחפות עליהם, היום הם חיות במה”.
איסר: “עומד ילד עם משקפי שמש ועם פאה של פאנק על הראש, וגם אם הוא לא שר פאברוטי הוא מביא את עצמו וזה מצמרר. אנחנו כל הזמן קשובים למה קורה עם הילדים. מעבר להגעה ללמוד, חשוב לילדים להיפגש עם כולם. ראינו זאת בסמסטר קיץ. היה להם כיף למצוא שפה משותפת. עשינו מוצר חדש רק לנוער – ג’אם לנוער. והם באים פעם בשבוע לג’מג’ם עם המורה”.
הדס: “חיפה היתה הבחירה הכי טובה לפתוח בה את בית הספר. האנשים פה איכותיים ברמות. כיף לעבוד עם אוכלוסייה משכילה כזאת. קיבלנו הצעות לפתוח רוק סיטי בעוד מקומות, אבל כנראה שנפתח סניף באירופה לפני שנפתח סניף נוסף בארץ. אם לא נהיה מכווני מטרה ולא נדע לעשות את זה מושלם אין שום סיבה להתרחבות”.
איסר: “דיברנו בינינו על מה יקרה לרוק סיטי כשלא נהיה פה. אסכולה אחת אומרת שרוק סיטי זה אנחנו ואם אנחנו לא נהיה אז לא יהיה רוק סיטי. האסכולה השנייה מבחינתי היא הנכונה – אדאג שרוק סיטי יהיה מוסד שימשיך אחרינו. פשוט ניתן כמה שיותר כשאנחנו פה, ובעוד 100 שנה יזכרו איך הכל התחיל – משהו בוטיקי קטן שהפך להיות חזון”.
הדס: “העבודה היא משמעותית מאוד ונהייתה יותר גדולה מאיתנו. אם קודם זה היה איסר טננבאום מרוקפור שהגיע לחיפה, עם הזמן אנשים כבר לא יודעים שאנחנו שם. אנשים מגיעים בגלל המקום עצמו שהוא מחבק ומכיל ובגלל החוויה טובה. אנחנו מרגישים שהמותג – מותג זה אולי מילה כלכלית – אבל הרוח של רוק סיטי כבר יותר גדולה מאיתנו. נהיינו פחות רלוונטיים, וזה נותן לנו תחושה טובה מאוד”.
איסר: “והראיה היא שרואים אותנו על הדשא ולא יודעים מי אנחנו”.
הדס: “אנחנו נמצאים בבניין יפהפה – בית מילר. יש לנו שם חדר חזרות, אולפן הקלטות ודשא. יושבים על הדשא ומנגנים ביחד. אנחנו מעדיפים לגדול בחיפה עם בית הספר ולעשות עוד פרויקטים בעיר. אנחנו משתתפים בעיר הנוער זו השנה השנייה ועשינו פעמיים את ‘צובחוץ’. עיריית חיפה מפרגנת ומחבקת ונותנת מקום לכולם. כיף לעבוד עם כולם, אין שום חיכוך, הכל הולך חלק וזה כיף”.
איך היחסים עם הביט – בית הספר למוזיקה השכן המתחרה?
הדס: “מנהל הביט יובל קאופמן הוא הבן אדם הכי מפרגן בעולם. הוא אחראי על במת הצעירים בעיר הנוער והביא אותנו להשתתף שם כבר שנה שנייה. אנחנו נהנים מההפריה ההדדית עם הביט וחושבים שזה אחלה מקום, עם המון יתרונות, כמו המועדון אין האוס שבו הם יכולים להופיע. זו פיקציה שעסקים דומים חייבים להיות בתחרות. בין עסקים שנמצאים באותו מקום יכולה להיות רק הפריה. אנחנו מפנים האחד לשני תלמידים בשיא הפרגון. קאופמן הוא חבר, הכי כיף לנו איתו, ואנחנו חושבים שהוא עושה עבודה מצוינת. ולא רק בביט – הוא אדם רב מעשים ונראה שהוא עושה את כולם בצורה מאוד אנושית, חיובית וחברית. הוא בא טוב”.
איסר: “מורגש שקאופמן זה הביט ושהביט זה קאופמן. הוא גורם לנו לעבוד יותר קשה, וזה מבורך”.
איסר, מה החלום שעדיין לא הגשמת?
“לעשות אלבום סולו. אם יש משהו שאני יכול לעשות לעצמי, אז למה לא? כל כך הרבה שנים ישבתי מאחור ותמכתי באחרים, ועכשיו בא לי לעשות משהו משלי, עם האמירה שלי, עם הטקסטים שלי, עם המוזיקה שלי. קבעתי שעד גיל 50 – ובעוד שנייה זה כאן – אוציא אלבום. יכול להיות שזה יהיה בשנת ה־50, אבל זה יהיה הכי עצמאי והכי אינדי. כרגע אני עובד על כתיבת השירים ולומד להגיש אותם לבד. יכול להיות שבעתיד יהיה מופע סולו. אם נינט יכולה, גם אני יכול”.
רוק סיטי. "הרוח של בית הספר כבר יותר גדולה מאיתנו"
