שרון קם. "אני לא מתעמתת איתו על שום דבר" (צילום: חגית הורנשטיין)

“הוא אבא שלי, אבל אני לא סולחת”

מערכת היחסים בין שרון קם לאביה פרופ’ יגאל קם, חלוץ השתלות הכבד בישראל, ידעה בעיקר ירידות. לאחר שהוא עזב את הבית היא חיפשה אחר דמות אב, נסעה פעמיים לארצות הברית, חזרה פעמיים לישראל, נישאה פעמיים, התגרשה פעמיים, הביאה לעולם חמישה ילדים ונכנסה כשותפה בארקפה בדניה. ובכל אותו הזמן הצל של האב לא מרפה

פורסם בתאריך: 18.11.17 14:57

זהו סיפור על הישרדות. זהו סיפור על מלחמה, מלחמת קיום. זהו לא חיסול חשבונות, זוהי סגירת מעגל. שרון קם, 46, נולדה בפיזה, איטליה, בת יחידה לחני ויגאל. אביה למד שם רפואה, ולימים הוא יהפוך לאחד מהכירורגים המפורסמים בעולם, חלוץ השתלות הכבד בארץ, ויהגר לארצות הברית למשרה נחשקת בבית החולים האוניברסיטאי בדנבר, קולורדו. יש לה שתי אחיות מנישואיו השניים של האב ואחות מנישואיה השניים של אמה. את שנותיה הראשונות היא עשתה בשכונת בת גלים ליד הים, כמו אביה – אז רופא צעיר ובעל מוטיבציה להצליח במרכז הרפואי רמב”ם, שהקדיש כל רגע למטופליו ולא למשפחתו. כשהיתה בת 6 נפרדו הוריה. בגיל 9 הם התגרשו.

“גדלתי עם אמא שמהר מאוד מצאה זוגיות חדשה והתחתנה בשנית”, נזכרת קם, “ואני מהר מאוד הכרתי את מי שהיה בעלי הראשון. זה היה בגיל 13, ממש מוקדם, אבל זה היה מתבקש כי התנדנדתי עם אמא שהיתה צריכה לפרנס ולעבוד כל יום, כל היום. כבת יחידה הייתי די לבד”.

אבל היתה לך משפחה חדשה די מהר.

“לה היה בעל אבל לי לא היה אף אחד. זה לא היה בית”.

עם אבא שלך היית בקשר?

“לא, לא. אבא שלי לא היה בקשר. הוא היה נשוי לבית החולים ולחיים האישיים שלו. היה לי קשה. מאוד. הייתי ממש ילדה בודדה. היו חברות אבל לא היו הורים”.

בגיל 13 מצאת בן זוג כי חיפשת דמות אב?

“לא דמות אב. חיפשתי לא להיות לבד. חיפשתי להשלים הרבה חוסרים שהיו לי בבית, וכך מצאתי את שיקו (התכשיטן משה זיו, ח”ה). הוא היה בן 18.5”.

הייתם ביחד כזוג? היית קטינה במשך השנים האלה.

“היינו ביחד לגמרי. הוא איפס אותי, הוא היה בשבילי בית ואח וחבר ואבא וגבולות. הייתי צריכה מישהו שישים לי ויציב לי ויתן לי, ושיקו היה שם. לא יעזור, אי אפשר לקחת את זה ממנו. אני חייבת המון לו ולדברים שעשיתי בזכותו, אם זה הלימודים בויצ”ו ואם זה הרבה דברים אחרים בחיי. אז נכון, הייתי צעירה ממנו בחמש שנים, ובגיל הזה מדובר בשנים משמעותיות מאוד, אבל הייתי בוגרת לגילי וזה פשוט קרה. בגיל 20 התחתנתי איתו”.

התגייסת לצבא?

“לא. חטפתי איזשהו הלם בכליות, הייתי מאושפזת זמן ארוך וקיבלתי פטור. היתה בינינו אהבה גדולה, אמנם אהבת בוסר, אבל בתקופה שבה הייתי צריכה אותו הוא היה שם וזה היה תפקידו. זה היה המקום שלו בחיים שלי וכנראה גם המקום שלי בחיים שלו. בגיל 16 עזבתי את הארץ לארצות הברית כדי לנסות לחיות אצל אבא שלי, אבל אחרי שלושה חודשים חזרתי לשיקו. היה קשה לי לחיות עם אבא שלי ועם אשתו, זה לא התחבר בינינו”.

אשתו החדשה היתה ישראלית?

“כן. הוא נסע לשם איתה ועם הבנות שלו. ניסיתי ללמוד שם אבל הדינמיקה המשפחתית לא החזיקה. היא לא רצתה אותי, עשתה הכל כדי שלא אהיה שם, ואבא שלי, את יודעת, הוא עבד, הוא ניסה, אבל הוא לא היה בבית. הוא לא היה אבא שלי אף פעם, הוא לא ידע איך. זה לא באשמתו, הוא פשוט לא ידע איך”.

ולאחיותייך הוא אבא?

“אבא לכל דבר ועניין כי היתה שם מישהי שקושרת את הכל, אבל אני לא הייתי חלק מזה. הרמתי ידיים, חזרתי והמשכתי את הביחד עם שיקו. בגיל 20 וקצת הייתי אמא, שזה היה הזוי. אם הבת שלי היתה אומרת לי בגיל 20 שהיא רוצה להיות אמא הייתי מתפלצת. מאי עוד מעט בת 26 והיא נשואה לעידן ורד המקסים, כדורגלן בית”ר ירושלים, ויש לי את מור המדהים, בן 24, שלקח על עצמו את העסק של אבא שלו ועושה חיל. באמת זכיתי, הם ילדים מהממים, ולמרות שהם ילדים להורים גרושים הם מהממים ומוצלחים. כשמאי ומור היו קטנים, בני 3 ו־4 הנישואין שלנו הסתיימו. זו היתה אהבה גדולה שהתפוצצה לשנינו. ואז הכרתי את מי שהיה לימים אבי ילדי הנוספים. הנגלה השנייה. בשנה הראשונה של הגירושים שיקו ואני נשארנו ביחסים מצוינים. עזרתי לו להקים את חנות התכשיטים שלו בגרנד קניון וגם ניהלתי אותה למשך זמן מסוים. כשהתחתנתי עם בעלי השני נותק הקשר עם שיקו כי היה לו קשה לקבל את החברות בינינו”.

איך קוראים לו?

“בעלי השני (צוחקת). מאיר”.

ובכל זאת, הוא אבא לשלושה ילדים.

“מהממים, שלושה ילדים מקסימים – איליי בן 16.5, שחר בן 12.5 ואליה בת 8.5”.

 

קם ואביה פרופ' יגאל קם. "הוא לא היה אבא שלי אף פעם, הוא לא ידע איך"

קם ואביה פרופ' יגאל קם. "הוא לא היה אבא שלי אף פעם, הוא לא ידע איך"

 

 

“אני לא בת להורים אחרים”

בואי נחזור לאחור לאבא שהוכתר כחלוץ השתלות הכבד.

“נכון, הוא היה הראשון שעשה את זה בארץ והוא ניסה להקים פה פרויקט גדול שיכול היה להביא הרבה כבוד למדינה, אבל כנראה שזה היה בזמן הלא נכון. זה היה מוקדם מדי בשביל המדינה הקטנה הזו להכיל את הדבר הגדול הזה, וזה התפוצץ. ואז הציעו לו חוזה גדול בדנבר, שם נתנו לו לנהל את יחידת השתלות הכבד בבית החולים האוניברסיטאי. מהר מאוד הוא טיפס בסולם ההצלחות ופתח שם יחידה מוערכת. עד לאוגוסט האחרון הוא עבד פול טיים, ובאוגוסט הוא יצא כביכול לפנסיה, הוריד את מעורבותו ל־50 אחוז”.

כילדה היית מודעת לפרסום ולמוניטין שלו?

“כן, אבל לא הייתי חלק מזה. ילדים להורים גרושים תמיד ירגישו Left out, ואולי אצל אבא שלי קצת יותר כי הוא פחות מחובר רגשית. לצערי יש נתק מסוים שתמיד ליווה את הקשר בינינו. אף פעם לא הרגשתי שווה לעומת היחס שהוא נתן לאחיותי. אותי הוא לא הזכיר, עלי הוא לא דיבר. את יכולה לומר שאצל רוב הילדים שגרים עם שני הורים יש הרגשה של העדפה לילד אחד על פני השני. יכול להיות. אני לא בת להורים אחרים, אני בת של אבא שלי, ובמקרה שלו זה היה חד משמעי. זה תמיד היה הבנות שלו ולא אני”.

מבחינה כלכלית הוא עזר?

“זה תמיד היה אישיו. עזרה עם המון אהה. זה בא תמיד בקווץ’, תמיד מוזר, והיו התמודדויות קשות מאוד. וכן, לטענתו הבחירות שלי בחיים היו בחירות דפוקות”.

של גברים?

“כן”.

יש לך חמישה ילדים מאותן “בחירות דפוקות”.

“א’, יצאו לי חמישה ילדים נהדרים, חמסה עליהם. וב’, אני אומרת דבר כזה – אם לא היית שם לגדל, אין לך את הפריבילגיה להעביר ביקורת. אז הדבר היחיד שנשאר לך זה להיות שם כשצריך, וגם זה לא היה ב-100 אחוז”.

הביקורת היתה תמידית?

“ביקורת יש תמיד, בדק בית – אף פעם לא. לקיחת אחריות – אף פעם לא. אז זה לא פשוט. תמיד היה הקטע של ‘את הבת של’ אבל אף פעם לא הרגשתי הבת של. זה מצחיק כי לפני כמה שנים היינו בטקס שערכו לכבודו בעקבות השתלת 1,000 כבדים בדנבר. באתי עם מאיר ועם הילדים, והוא עמד וסיפר לכולם על ההורים שלו ועל אשתו ובנותיה במין פאתוס כזה, ואותי הוא לא הזכיר אותי במילה במשך כל הטקס. ישבתי שם ושמעתי אותו מספר כמה קשה היה לו לעזוב את ההורים מאחוריו ולא מזכיר את הבת שהוא עזב. לכי תביני”.

לא פרצת בבכי?

“היו המון כעסים אבל למדתי להיות מאופקת כי ככה לימדו אותי”.

התעמתת איתו?

“לא, אני לא מתעמתת איתו על שום דבר. אני בולעת צפרדעים אבל לא נכנסת לעימותים. אני מכבדת את האיש ואת דרכו. איך הוא אמר לי פעם – ‘זה אני, לא תשני אותי’. אז אני יכולה לקבל או לא אבל אני לא יכולה לשנות. קטונתי. למדתי בחיים שאף אחד הוא לא מושלם. מה שאנחנו מקבלים זה מה שחילקו לנו. אפשר לשבת ולהתמרמר על זה, ואפשר לקבל, להכיל ולהתקדם. במשך שנים הייתי ממורמרת בקטע של אכלו לי, שתו לי, בכו לי, לקחו לי, אבל זה לא קידם אותי ולא הביא אותי לשום מקום. החלטתי לשנות פאזה. הפנמתי שאם את חיובית יקרו לך דברים חיוביים. הבנתי שאם את מתנתקת ולא עסוקה כל היום בכמה פגעו בך וכמה לקחו ממך ומה אין לך וכמה מגיע לך ולא קיבלת ואת מתחשבנת – זה לא יקדם לך שום דבר. אנשים לא אוהבים בכיינים וממורמרים, זה מרחיק ועושה לא נעים. הרעל הזה הרעיל אותי במשך שנים”.

 

קם בחתונתה של בתה מאי זיו עם הכדורגלן עידן ורד. "לטענתו הבחירות שלי בחיים היו בחירות דפוקות” (צילום: קמליה)

קם בחתונתה של בתה מאי זיו עם הכדורגלן עידן ורד. "לטענתו הבחירות שלי בחיים היו בחירות דפוקות” (צילום: קמליה)

 

“כל הפחדים נעלמו”

לפני ארבע שנים מכרו שרון ומאיר את דירתם באחוזה, ארזו את חפציהם ואת שלושת ילדיהם והתמקמו במיאמי. בעלה שהתקשה לשרוד פה רצה לפתוח דף חדש במקום חדש. שרון חשבה שהצעד הזה יעשה טוב למשפחה, כי הכי קל להרים ידיים ולפרק פעם נוספת בית, ואת זה היא לא רצתה.

“מצאתי את עצמי בארצות הברית נלחמת באותן הסיטואציות שבהן נלחמתי בארץ, אבל ביותר קשה, כי היינו לא חוקיים וכשאתה לא חוקי קשה לך למצוא עבודה”, היא מספרת, “מי שקשה לו למצוא עבודה במקום שהוא חוקי לעולם לא יוכל למצוא עבודה במקום שהוא לא חוקי. נלחמתי ונאבקתי, אבל כבר לא היה כל כך עם מי. בהתחלה אבא שלי תמך, אבל כשהוא ראה שזה חד צדדי ושרק אני נלחמת ושבעלי לא כל כך, הוא הפסיק לתמוך. התחלתי ללמד אנגלית מקסיקנים ובמקביל עבדתי בסלון יופי בתור קוסמטיקאית ופדיקוריסטית שזה המקצוע שלי. בשלב מאוחר יותר התפנתה באותו סלון משרה נחשקת ועברתי לנהל אותו עם משכורת חבל על הזמן והיה לי טוב, אבל הזוגיות היתה בהתרסקות. אני צמחתי והוא לא מצא את עצמו. הוא לא עבד בכלל, והבנתי שאם אני לא אעשה צעד של פירוק הזוגיות הוא לא ייתן לי ללכת. פשוט אסור היה לנו להישאר ביחד. היה לו קשה להבין ולהפנים שאנחנו לא צריכים להיות ביחד. אחרי שנתיים באמריקה, כשאבא שלי נושף לי בעורף שהדבר הנכון לי זה לא להיות בנישואים האלה, פשוט לא היתה לי ברירה. לקחתי את הילדים בלילה, ובבוקר כשהוא התעורר פשוט לא הייתי”.

חזרת לישראל?

“חזרתי לארץ כשאני משאירה מאחורי הכל. הכל. מסדין ועד תחתונים”.

למה לא נסעת לאבא שלך בדנבר?

“כי הוא היה בא אחרי לשם, הוא לא היה משחרר. הייתי צריכה להגיע לפה לבד כדי להתגרש, כדי שכל אחד יתחיל את חייו מחדש. יש לפעמים פחד משינויים ואת מעדיפה לא לנסות משהו חדש, אבל זה לא היה טוב ולא מוביל לשום מקום”.

זה לא נחשב חטיפה?

“לא. אם הילדים היו אזרחי ארצות הברית זו היתה חטיפה, אבל אני החזרתי אותם לארץ שלהם, הם תושבי ישראל. יש אמנה ובדקתי את הדברים טוב טוב לפני כן. הוא בא אחרי, זה לא שנעלמתי לו למדינה נידחת בעולם. בחניית הביניים באיטליה כתבתי לו שאני בדרך לארץ ושאם הוא רוצה אעזור לו להגיע לכאן. אחרי שבועיים הוא הגיע גם”.

אבא שלך בעצם דחף אותך לחזור ארצה. הוא עזר לך?

“אבא שלי ניתק איתי קשר למשך חצי שנה למרות שהוא הבטיח לעזור לי אם אחזור לפה. הוא השאיר אותי בלי כלום, רק עם הבטחות. פשוט ניתק איתי קשר”.

למה?

“כעסים שעד היום אני לא יודעת ממש על מה. הוא ישב מולי בארצות הברית ואמר לי שאם אתגרש הוא יעשה הכל בשביל לעזור לי ושלא אפחד. כשהגעתי לארץ הוא נעלם ולא היה מוכן לדבר איתי. הגעתי לפה לדירה של הבת שלי, שחודש אחר כך היתה צריכה לעזוב את הארץ לבלגרד עם בן הזוג שלה. ללא בגדים, ללא בית, ללא עבודה, עם שלושה ילדים, ואין לי במה להאכיל אותם. ועכשיו לכי תחיי. כמו שאת מבינה, עשיתי את זה. מצאתי בית, מצאתי עבודה וקמתי על הרגליים”.

את אשה אסרטיבית שבטוחה בעצמה.

“זה משהו שנבנה רק בשנתיים האחרונות. על פניו אולי הייתי אשה אסרטיבית, אבל בפנים זה לא היה כך, אפילו לא קרוב. מה שקרה לי באמריקה, עם כל החרבון הזה ועם זה שהפסדתי בית, כי את הבית שהיה לי פה מכרנו ואת הכסף גמרנו, זה בגדר של מעז יצא מתוק. כשלא היתה לי ברירה והייתי צריכה להאכיל את הילדים שלי כי הכסף נגמר, מצאתי את עצמי עושה דברים בגיל 40, אמא לילדים בני 20, שאי אפשר לתאר. אני, שלא יודעת לדבר ושמתה מפחד, עבדתי במכירות בעגלות במיאמי. דבר הוביל לדבר עד שקיבלתי את העבודה המתגמלת. ככה נבנה הביטחון העצמי שלי. עד אז אמרתי שאם אני צריכה להאכיל את הילדים שלי, איך אני עושה את זה? אני מפחדת, אשכרה מפחדת. פחדתי שלא אוכל להחזיק אותם ושאין לי על מי להישען. באותו רגע פשוט כל הפחדים נעלמו, לא ראיתי בעיניים, ראיתי לנגד עיני רק איך אני דואגת לילדים, איך אני מאכילה אותם, איך לא חסר להם כלום, כי אם לא אני אז אין להם אף אחד”.

אמא?

“כלום. שום דבר. אף אחד”.

ועכשיו את מעסיקה אותה בארקפה, בית הקפה שבו את שותפה.

“זה לא שאני נותנת לה עבודה. היא בן אדם של עבודה, תמיד היא עבדה והיא אוהבת את מה שהיא עושה. היא עושה הכל עם תשוקה. זו אשה בת 70 שעובדת שבעה ימים בשבוע באפייה, כי זה מה שהיא אוהבת וזה מה שהיא רוצה. היא מקבלת שכר על חמש שעות ביום ועובדת עשר. היא אוהבת את העבודה ואנשים אוהבים אותה וזה עושה לה טוב. וחוץ מזה, אין על החיבור של אמא-בת”.

 

קם. "הרעל הזה הרעיל אותי במשך שנים" (צילום: חגית הורנשטיין)

קם. "הרעל הזה הרעיל אותי במשך שנים" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

“דם יותר סמיך ממים”

כשהיא מדברת על אמא שלה דמעות מציפות את עיניה לראשונה בשיחה. “זו האשה הכי מהממת בעולם”, מספרת קם, “אין לי שום כעס עליה, אמא שלי היא אלה. באמת. רק טוב, רק רואה טוב, רק איך לעשות טוב, רק חיובי. עוברת דברים ובחיים לא תשמעי ממנה תלונות. יש לה מלון בוטיק מהמם בלפקדה ביוון, שם היא נמצאת בחודשים אפריל עד אוקטובר. עדיין לא הייתי שם, אבל זה יהיה בקרוב. היא אישיות מיוחדת. גם אם היא לא עזרה מבחינה כספית היא תמיד שם בשבילי ותמיד היתה לי הרבה עזרה ממנה. היא יד ימיני ואין דבר שאבקש ממנה והיא לא תעשה לפחות מאמץ כדי להיות שם ולעזור. וזה הדדי. יש בינינו קשר מיוחד עוד מימי הגירושים של הורי כי הייתי שם בימים שבהם היא בכתה והיה לה קשה, ויש לנו המון זיכרונות של התמודדויות וקשיים – חוסר כלכלי, עצבות, בדידות”.

את בקשר טוב עם אחיותייך?

“אנחנו אחיות לכל דבר ועניין. עם ליחי, בתה של אמא, אני בקשר מעולה. עם השתיים האחרות קצת פחות בגלל המרחק. כשאחותי מאמריקה למדה בארץ רפואה הייתי בשבילה אחות ואבא ואמא וחברה והכל. משהו קרה עם החזרה שלי לארץ ועם ההתנתקות ממה שהיה לי בארצות הברית. פתאום נעלמו לי האנשים הכי קרובים – אבי וכל המשפחה שלו. כולם פשוט ניתקו קשר, ואין לי תשובות למה. אני בקשר איתו עכשיו אבל אני לא סולחת. אני לא סולחת כי דם יותר סמיך ממים. אני לא סולחת כי אני מצפה מאנשים לנהוג כמו שאני הייתי נוהגת. בדרך כלל אני לא מצפה לכלום, אבל במקרה הזה לא משנה מה עשיתי. גם אם עשיתי את הדבר הכי רע – רצחתי חלילה – עדיין דם יותר סמיך ממים. הייתי לבד, עם שלושה ילדים, בלי כלום, בלי שום דבר, והוא ידע שהשארתי הכל מאחורי. יותר מזה – רציתי להביא לארץ מכולה, אבל הוא הכניס מישהו לבית שלי כדי שייקח את הדברים שהשארתי שם. חלקם הלכו לזבל וחלקם נמסרו לחב”ד. הוא לא השאיר כלום מהרכוש שלי. הוא נתן את הכל – חילק קצת וזרק את השאר – דברים שאני קניתי מהכסף שלי. הוא אבא שלי, אבל אני לא סולחת. היה לי עצוב, הרגשתי נטושה ומפוחדת. מה זה ייתן אם אשאל אותו לפשר ההתנהגות הזו? הוא יגיד את האמת שלו שלא מקובלת עלי”.

אולי הכל בגלל אשתו?

“הוא לא נשוי כבר שנים, יש לו בת זוג אחרת כבר 20 שנה. אי אפשר להאשים את הסביבה ולא אותו. הוא איש בוגר, יש לו את הדעות שלו ואת הרצונות שלו, וכשהוא רוצה הוא יודע לעמוד על שלו, אז לא, זאת לא האשה, זה הוא”.

דיינסטי.

“סוג של”.

והשבוע הוא הגיע לארץ. נפגשתם?

“כן. הוא הגיע עם בת הזוג שלו. פגשתי אותו כבר לפני כמה חודשים, הוא הגיע במיוחד לחתונה של מאי שהיא הנכדה הראשונה שלו”.

איזה סבא הוא?

“הוא לא, אבל הוא מנסה. הוא לא יודע איך. קשה לו”.

והם כועסים על סבא?

“אני לא נותנת להם לכעוס, לא מלמדת אותם כעס. אם יש לי כעס על אבא שלי זה אני מולו, אני לא מוכנה לערב את הילדים. זה לא עובר להם ב־DNA וגם לא בחלב שהם שותים”.

אפשר להניח שאביך הוא אדם עשיר.

“אני מניחה שהוא לא אביון. אם תשאלי אותו הוא יכחיש. אני לא סתומה. הוא רופא בכיר מאוד, מנהל של יחידה מובחרת שעשה חיל ושידוע בכל העולם. הוא יכול להגיד מהיום ועד שהטורקים יבואו ‘אין לי’, אבל זה קצת עלבון לאינטליגנציה, ואני לא בחורה טיפשה. אני בכל זאת הבת של אבא שלי. אבל גם על זה אני לא מתעמתת איתו. למדתי לא לבקש, לקבל מה שנותנים. גם אם אבקש זה לא יעזור לי בכל מקרה. למדתי להילחם על ההישרדות שלי. אני לא מבקשת שום דבר מאף אחד, מסתדרת לבד. אף אחד לא נתן לי, אף אחד לא יכול להגיד שבזכותו יש לי. הכל אני. זה מה שחשוב לי. לא שזה אות קלון או בושה להגיד שקיבלתי או שעזרו לי, אבל חשוב לי יותר לדעת שמההתרסקות הזו שעברתי, והיא היתה מטורפת, בניתי את עצמי לבד. ואני רק בתחילת הדרך”.

איך הגעת לארקפה?

“חבר טוב שהכיר את יעקב פינגולד (הבעלים של מתחם הקניות שינדלר 7 שבו שוכן בית הקפה; ח”ה) ידע שהוא צריך מנהלת וחשב שאני מתאימה. הוא חיבר בינינו ויצאה מזה שותפות כשאני גם המנהלת של המקום. לא עבדתי מעולם בתחום המסעדנות אבל יש לי יכולת ניהול וחיבור בין אנשים וכריזמה. ארקפה נתן לי קרש קפיצה גדול, אי אפשר להתכחש לעובדה שזו פלטפורמה גדולה בשבילי בשלב הזה בחיי. אבל גם הפוך. אני חושבת שמה שבניתי פה בשמונה חודשים זה לא מה שכל אחד יכול לעשות – להביא את המקום הזה להיות אהוב כל כך, מקום שהוא מרכז וכיף לאנשים לבוא אליו. יש במקום הזה הרבה ממני, הוא חלק בלתי נפרד ממני”.

לסיכומו של דבר, את בהחלט יכולה להיות גאה בדרך שלך.

“גם אם לא עזרו לי, זה מה שדחף אותי. אני יודעת שהגישה של אבא שלי היתה שאם הוא יחתוך ויקצץ זה ידחוף אותי לעשות, ובמידה מסוימת זה היה נכון, לא אכחיש, רק שהגבול הלך לאיבוד איפשהו. וואלק, הבטחת ונתת את המילה שלך ועל הבסיס הזה קמתי ועשיתי מהפכת עולם שלא הרבה אנשים יש להם את האומץ ולעשות. אבל הוכחתי לעצמי ביג טיים שאני יכולה ועשיתי את זה”.

 

קם. "מההתרסקות הזו שעברתי, והיא היתה מטורפת, בניתי את עצמי לבד" (צילום: חגית הורנשטיין)

קם. "מההתרסקות הזו שעברתי, והיא היתה מטורפת, בניתי את עצמי לבד" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. יונית יעקבי

    כול הכבוד לך!!"אם איו אני לי מי לי".תמשיכי להיות חזקה ולהצליח!!

  2. דליה

    בדרכך זו את משמשת מודל חיקוי לנשים רבות וזה כלל לא מובן מאליו.נדרשים כאן אומץ תושייה וכוחות נפש לא מבוטלים על מנת להתרומם כל פעם מחדש.נראה שאפשר אם רק רוצים באמת.איחולי הצלחה בהמשך .

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר