שולי רן הוא איש של שלום. ריב ומדון מעולם לא היו מנת חלקו. הוא לא הושפע מהמיליטנטיות של אביו משה נגד קבוצת מכבי חיפה והעומד בראשה יעקב שחר. אבל ההשפעה העצומה של האב הדומיננטי עטפה את כל המשפחה באבל שנדמה שמעולם לא הסתיים כבר 30 שנה.
כן, 30 שנה עברו מאז אותה ידיעה בלתי ניתנת לעיכול שעברה בעיר כמו אש בשדה קוצים ביום שבת, 11 ביולי 1987. הידיעה דיברה על אבי רן, השוער והאגדה, שנפגע מסירת מרוץ ביום כיף בכנרת. בבבת אחת התרוקן חוף הים בחיפה מאנשים. מקצתם עלו לבית משפחת רן ברחוב דרך הים, רובם נסעו הביתה להתחבר לרדיו. לא היו אז טלפונים סלולריים והעדכונים לא זרמו באוטוסטרדת המידע של הרשתות החברתיות. בחדשות של השעה 17:00 ניתן האישור הסופי. עיר שלמה נכנסה להלם. כל המדינה התאבלה על גדול השוערים שלה, שעתידו היה מובטח, על דמות נערצת וצנועה, על אישיות מקסימה.
הם היו חבורה שכונתה "הכרמליסטים". ניר קלינגר, ירון גבעול, רוני רוזנטל, ליאור רוזנטל. כולם שיחקו ביחד כדורגל במכבי ובילו ביחד, ובנות זוגם הפכו לחברות. חלקם היו בכנרת באותה שבת, חוגגים את ימיה האחרונים של חופשת הקיץ לפני פתיחת העונה. גם שולי, האח הצעיר של אבי, שהיה תמיד צמוד לחבורה, לא היה שם. “לא הייתי בכנרת באותו היום כי היתה לי בעיה בעין”, הוא מספר, “זה היה היום האחרון של השירות הצבאי שלי. ביום שישי יצאתי לחופשת שחרור, ואבי הלך ביום שבת. זו היתה מכה מרעידת נפש. אי אפשר לתאר את מה שעבר עלינו”.
"לא חסר לנו כלום"
כבר בשבעה התגלעו חיכוכים בין האב למכבי, שהלכו והחריפו, הלכו והקצינו, עד לניתוק מוחלט עמוס ביצרים, ברגשות ובכעסים.
שולי, היית ילד בן 21 שהחליט לסחוב על כתפיו משפחה שלמה.
“אבא שלי עבר תקופה הרבה יותר קשה ממני, והייתי חייב לעזור לו ולתמוך בו. עכשיו זה כבר עולם אחר. הגעתי לגיל 50 ויש לי עבודה בסדר ובוס בסדר ואבא בסדר. מה זה בסדר? מצוין. אבא שלי הוא האיש הכי אהוב עלי. אחרי זה ברי סחרוף ועוד כמה. היום אני מקבל בריבית. הוא מחזיר לי, עושה בשבילי הרבה דברים ועוזר לי. מה שאבא שלי עושה בשבילי זה לא ייאמן, זה לא מובן מאליו. הוא גם איש חכם ואני מקשיב לו. מה שטוב אני לוקח, ומה שלא אני שם בצד”.
מה שלום אבא?
“אנחנו נפגשים פעם פעמיים בשבוע לארוחת צהריים במסעדת החבית בחוף הים. לפעמים אני בא אליו בשבת בבוקר לראות אותו. הוא עושה ספורט, רץ. הוא לבוש במכנסי התעמלות ואני מסתכל עליו ולא מאמין – הבן אדם קרוב ל-80 וכל בוקר עושה שעה וחצי הליכה ותרגילים”.
מה עם המסעדה שלו?
“הוא מגיע כל יום למסעדה, היא עדיין בבעלותנו וממנה אנחנו מתפרנסים. ממנה הוא מצליח לעזור לי, רק שמישהו אחר מנהל אותה. הוא משלם על הקפה שלו כל יום. לפעמים אני יורד אליו לשם. הרבה פעמים לא כל כך הסתדרנו בקטע של המסעדה, אבל היום אנחנו זוג יונים. הוא מאוד עוזר לי. הפתעה, הפתעה. הוא חבר. הוא בא איתי לפאב הפרנקי. אני כל כך שמח שיש לי אותו”.
מתי חל השינוי?
“בשנים האחרונות”.
הוא היה ממורמר וכעוס מאוד. זה חלף לו, כאילו לא היה?
“כאילו לא היה. כבר שום דבר לא מעניין אותו. לא כדורגל, לא מכבי חיפה, לא יענקל'ה שחר. אנחנו הולכים בדרך שלנו, לא חסר לנו כלום”.
ואמא דניאלה?
“אמא נמצאת הרבה בבית, זה מה שהיא רוצה. אחותי מירב גרה בזכרון יעקב, יש לה שני ילדים מחוננים, אני נפגש איתה פעם בשבועיים-שלושה. הלכתי לאיבוד לפני הרבה שנים וזהו, מצאתי את עצמי. אני לא אוהב לפתוח פצעים ישנים כי זה עדיין לא הזמן. אני עדיין לא מוכן, לא רוצה לגעת בפצעים האלה לפני שהם יגלידו, גם אסור לי. יש לי מישהו שאני מדבר איתו שעוזר לי מאוד”.
בכל התקופה שהיית בדאון היית מטופל?
“לא משהו קבוע, לסירוגין. כיום אני מרוצה מאוד מהמטפלים שלי. בטח קשה לך לכתוב עלי בלי לחקור ולפתוח את העבר, אבל אני לא רוצה, אני לא מעוניין לפתוח. זה יזיק לי וגם ירגיז את אבא שלי, ואני לא מעוניין לעשות לו את זה. אני רק יכול לומר שזה לא שולי של פעם אלא שולי אחר”.
במה זה מתבטא?
“אני חושב שמילת המפתח בחיים שלי זו סבלנות. איתה מגיעים גם ההתמדה והרצון ללכת בדרך טובה, לא להיסחף אחרי שום דבר, לא להיות תלוי בשום דבר. אני מכור רק לסיגריות, ואני כל כך שמח שבכל ערב לאחר העבודה אני מגיע הביתה, מתקלח, מתבשם, מתלבש יפה ויוצא. אני מקרין טוב, אני נחמד, שקט. תמיד הייתי כזה, קצת בצד, בעולם משלי. הייתי עצוב. יכול להיות שלאנשים היה קשה להתקרב אלי”.
כשאתה אומר שאתה היום במקום יותר טוב, אתה מבין מה עבר עליך?
“אני לא מתעסק בזה. ללמוד מטעויות העבר זה חשוב, אבל אני לא דש בזה. יש לי חיים. אני מגלגל את החיים ויש לי סדר יום קבוע. בשעה 12:00 אני מתחיל לעבוד באולם קריגר, ב־16:00 חוזר הביתה, נח קצת, רואה סרט ומתייצב ב־19:00 בפרנקי, הקליינט הראשון. הבעלים ערן מנשה מחכה לי שם, אנחנו יושבים ומדברים שיחות נפש. הוא בחור מקסים. אם לא היה את המקום הזה לא הייתי יכול להתמודד. כל יום אני אוכל שם ארוחת ערב. אין יום שאני לא שם, זה הבית השני שלי”.
אתה מרגיש ש־30 שנה ברחו לך?
“הפסדתי 30 שנה, הן הלכו לאיבוד. כלום, גורנישט, שום דבר. אז כל יום בשבילי הוא יום חג. היום הגעתי לנקודה שבה אני לא סופר את מה שהיה”.
אבי רן. שולי רן: "נורא קשה בלי אח, זה כיף לאללה שיש אח"
"איבדתי אח שהוא אגדה"
נדמה כי משה רן מכפר על כל אותן השנים שבהן שולי הלך לאיבוד, וכדי לפצות הוא עוזר לו כלכלית, אם ברכישת דירה ומכונית ואם במשכורת חודשית. רן עובד באתו”ס ב־14 השנים האחרונות, שמבחינתו הן הישג לא מבוטל, כי הוא מעיד על עצמו שהוא עצלן ולא אוהב לעבוד קשה, אבל כן מתמיד ולא נשבר. הוא מרעיף שבחים על הבוס שלו ראובן אפרתי שעזר לו להתאקלם עם המון שיחות ועזרה, כאילו היה פרויקט אישי שלו.
אתה מתחרט על הדרך של אבא?
“אין זמן להתחרט על כלום, החיים קצרים”.
הוא שאב את המשפחה לתוך מלחמות.
“אני לא מתערב לאבא שלי בעניינים שלו, הוא עושה מה שהוא רוצה, בדיוק כמו שאני עושה מה שאני רוצה. אני לא נכנס לזה. אנחנו לא צריכים שום דבר מהם. לא חסר לנו שום דבר ואף פעם לא היה חסר לנו שום דבר. לדעתי הוא צודק בכל עניין המלחמות, אבל אני לא מתערב בכך. כדורגל לא מעניין אותי. תני לי לראות את הרוסיות על הקורה או על המקבילים, זה ספורט שאני אוהב לראות, אבל כדורגל?”.
היום אתה מצטער בשבילו שהוא הכניס את עצמו למצב המלחמתי הזה?
“מה זה ישנה אם אצטער? זה עבר, אי אפשר לשנות את זה. לא ניתן להזיז את הגלגל לאחור, אבל בטח שאני רוצה שהכל יהיה על הכיפק. מה אני צריך שאבא שלי לא יישן בלילה בגלל המריבות? אבל האנשים האלה במכבי לא היו בסדר. הם לא נתנו פינה חמה והוא לא סולח להם. זו זכותו. את יודעת מה, אף פעם לא שאלתי אותו ‘מה הם חייבים לך? מה אתה רוצה מהם?’. אם זה מה שמחזיק אותו אז זה שלו. המריבות והשנאה שלו מחזיקות אותו בחיים”.
עדיין?
“עדיין. הוא בדואי, מחכה בפינה 40 שנה. אבל האמת היא שעברנו דרך כל כך קשה שזה ממש לא מעניין. אם אנחנו עומדים על הרגליים ולא חסר לנו כלום אז הכל בסדר”.
אתה מדמיין לפעמים מה היה קורה אם?
“אם אבי היה חי? היינו באירופה היום. הוא תמיד אמר לי שאם הוא עובר לשחק באירופה אני בא איתו. תאמיני לי, לא היה לי מספיק זמן לבכות על המוות שלו, להתאבל עליו. כל הזמן הדחקתי כדי לנסות ולהמשיך קדימה, לתמוך במשפחה, לעזור לאבא ולאמא. זה משך אותי אחורה, אבל ברוך השם, יש פירות מזה. הנה, עכשיו אני נהנה”.
חלק גדול מהקושי נבע מכך שזה היה אבל לאומי?
“בהחלט שזה היה חלק מהקושי. הקטע של המוות של אבי היה גדול מאוד, אסון לאומי, וזה לא היה פשוט. כל יום נהרגים פה אנשים, כל הורה כואב על לכתו של הבן שלו, אבל אצלנו, עם כל העיתונות מסביב ועם כל הברדק של האנשים בשבעה אצלנו בבית, זה היה הרבה יותר גדול. פתאום הבנתי שהחיים שלי אבודים. הייתי חייב לעזור לאבא שלי. חשבתי שאם אני מרגיש ככה אז מה אבא שלי מרגיש. הוא גידל אותו ותמך בו ועשה ממנו גם בן אדם מקסים וגם שוער ברמה גבוהה מאוד. נורא קשה בלי אח, זה כיף לאללה שיש אח. יש לי אחות, זה גם משהו, ואנחנו ביחסים מצוינים, אבל אבי ואני היינו החברים הכי טובים. תשמעי, אפשר להבין למה הלכתי עם הראש למטה. איבדתי אח שהוא אגדה. אם אנשים שהיו יותר רחוקים ממני השתגעו, אז מה אני? ומה אבא שלי, שלקח את זה כל כך קשה? ואמא שלי?”.
אבי רן. שולי רן: “קיבלתי ממנו את אחת מהסטירות הכי חזקות שקיבלתי בחיים שלי"
"אין לי פחד במה"
עם חבורת הכדורגלנים הוא לא בקשר, מלבד ליאור רוזנטל שהוא מעין מנטור שעזר לו כלכלית ונפשית. הוא חידש את הקשר עם גלית עטיה, בת זוגו המיתולוגית של אחיו. “גלית נכנסה לי ללב בזמן האחרון”, הוא מספר, “אנחנו בקשר אחרי תקופה ארוכה מאוד. אנחנו נפגשים, מדברים. הכל חזר אלי כמו לפני האסון. אולי יש אלוהים בשמים שהחזיר אותי למציאות הזו, לעיר הזו. הייתי שלוש שנים בארצות הברית, היה לי רומן עם מישהי שם וחזרתי לפה. כדורגל אני לא רואה, אבל על מוזיקה אני מטורף. מוזיקה ישראלית, כי יש לנו כישרונות מטורפים כמו אביב גפן, ברי סחרוף, הבנאים. יש לנו מוזיקה מדהימה. אני לא שומע מוזיקה באנגלית, רק בעברית. אני הולך לפעמים להופעות וגם שר בבמות פתוחות”.
לא נכון. אתה שר על במה?
“עשר שנים שרתי בפאב המרתף. הופעות חיות, לא קריוקי. גיטרות, תופים, אורגן. ניסיתי לנגן על גיטרה ועל קלידים ולא הצלחתי. אני לא מפוקס מספיק, אבל אולי זה יבוא. בינתיים אני שר כי זה מה שאני אוהב. אני מקליט, משמיע לאנשים”.
איך הגעת לזה?
“אני אוהב את זה. מגיל 20 ומשהו אני מתעסק בזה בבית, עושה קומבינות עם אוזניות ועם מגברים. עשיתי הכל כדי שאוכל לשיר וגם לשמוע את עצמי שר. כשעליתי על הבמה לפני 20 שנה ראיתי שהקהל ממש אוהב אותי. אין לי פחד במה”.
יש לך שאיפות בתחום?
“אני מת להיות זמר, זה החלום שלי, אבל לא הייתי הולך לתוכניות האלה שמגלים בהן את הכוכב הבא. לשם הולכים ילדים. כמה שאני לא אוהב להיות בפרונט, במוזיקה זה שונה. אני ממש אוהב להיות על במה”.
יש לך מישהי?
“לא וזה הדבר הראשון שהייתי רוצה שיקרה ויעשה אותי שמח. כבר הרבה זמן, שבע-שמונה שנים, אני לבד. לא היתה לי מישהי קבועה. כשאתה מתבגר זה נהיה קשה יותר, אבל אני מרגיש שזה יגיע. אני לא דואג. אני מחפש בחורה איכותית שתבין אותי, שתאהב אותי. אני לא יודע מה יהיה, אני רק יודע שעכשיו אני במקום טוב ומתחיל חיים חדשים. באנשים של הכדורגל אני לא מתעניין. מעניינים אותי החיים שלי, מעניין אותי לעשות דברים, אני חושב שאם אשה תגיע האושר פשוט ייזל ממני. אני לא מצטער שלא עשיתי ילדים, אבל עדיין לא מאוחר ואני יכול לעשות. אבל קודם שתבוא האחת, שתהיה מספיק אחראית”.
חוץ מאשה ולהיות זמר מה עוד היית רוצה?
“זמר אין לי סיכוי להיות, אבל אשה יש לי סיכוי לתפוס”.
אתה משדר אופטימיות.
“כל דבר צריך לבוא בזמנו. אני דואג לא להעמיס על עצמי, שהיום יעבור לי בשקט, בלי לחץ, בלי דברים שאני לא אוהב לעשות, בלי דברים שצריך לעשות בכוח. אני לא מוכן לזה, לא מוכן להיפרד מהשלווה הזו שיש לי בלב. עכשיו הזמן שלי להמשיך ולגלגל את החיים באותו סוג של שגרה יומיומית – להמשיך לשבת במקומות שאני אוהב, לאכול את האוכל שאני אוהב. אני אוהב אנשים, אוהב לפגוש אנשים חדשים. לא הייתי כזה, נפתחתי, יש לי תיאבון. אני ניזון ממחמאות וזה עושה לי טוב. לאט לאט אני נפתח. אני מאמין שהשנים שיבואו יהיו שנים טובות”.
נורא כיף לחשוב ככה.
“אני מרגיש שקיבלתי את החיים במתנה. הראש לא היה פתוח, הוא היה סתום. בגיל 50 אתה משהו אחר, אתה בחלק האחרון של החיים. פחות דברים מעצבנים אותך, ועל מה שמעצבן אני לא מתעכב. לפעמים יש לי קצת מרמור על העבודה שלא משקפת אותי, אבל בינתיים זה מה יש. אני נהנה מהדברים הקטנים כי אין לי זמן לבזבז. הגעתי למצב שאני לבד ויכול ליהנות מהלבד הזה. החיים יפים. הם מאוד מסובכים, אבל זה כל הקטע. אחרי כל הסיבוכים, כשאתה פותר משהו אתה נהנה כמו שצריך. אני רוצה להתערבב בעיר הזאת, שיהיו לי ידידות, להמשיך את החיים שנפסקו בעקבות המוות של אבי”.
יוצא לכם בחגים לשבת ביחד ולהעלות זיכרונות מאבי?
“אנחנו לא ביחד בחגים. אבא שלי בפינה אחת, אמא שלי בפינה אחרת. כל אחד בבית שלו, הם התגרשו לפני 12 שנה. חגים זה משהו שאנחנו לא עושים. קשה לי קצת עם זה שאין לנו איחוד משפחתי ושאנחנו לא יושבים באותו שולחן כל המשפחה וסועדים, אבל אין לנו את זה. המציאות שלי לימדה אותי לא להאמין בחגים, אולי אם תהיה לי אשה זה ישתנה”.
זיכרון אחד שלך מאבי כילד שלא קשור לכדורגל.
“קיבלתי ממנו את אחת מהסטירות הכי חזקות שקיבלתי בחיים שלי. הוא חשב שהקלטתי לו על איזו קסטה שהוא אהב. הוא לא שאל וישר בא והכניס לי סטירה מצלצלת שאני לא שוכח אותה עד היום. בגיל 12 לא הסתדרנו, אבל בגיל 15 כבר הפכנו לחברים טובים. לא קינאתי בו, מה שעניין אותי זו ההצלחה שלו. היו כל מיני טלפונים שהוא היה מקבל מבנות, ואני הייתי צריך לסנן אותן ולומר להן שאבי עסוק ושאני הכתובת היחידה שיש. עברנו ביחד דברים יפים. בגיל 24 להיות כוכב זה קשה. חבל שזה קרה. שתיים-שלוש שניות קדימה או אחורה, וזה לא היה קורה. אם הייתי בא לשם זה לא היה קורה כי הכל היה שונה”.
מה עם מפעל ההנצחה של אבי רן?
“מנציחים אותו עכשיו בטבריה עם פסל ענק ועם מסכי טלוויזיה שאנשים יוכלו לצפות במשחקים שבהם הוא שיחק. זה דבר שעולה הרבה מאוד כסף ואבא שלי הצליח לגייס משקיעים. זה יהיה גמור בעוד כחצי שנה. יש מגרש על שמו, יש קבוצות ילדים על שמו”.
נראה שאתה מסתפק בזה. ואבא?
“זהו. פה זה נגמר. אחרי הפרויקט של טבריה שינוח. יש עליו עומס כל כך גדול. מספיק”.
שולי רן. "אני מת להיות זמר" (צילום: חגית הורנשטיין)
