דבורה קמינר (לשעבר רוף) נולדה ביוני 1925 בעיר לבוב בפולין לאב ממוצא פולני ולאם ממוצא רוסי. אביה, שהיה ציוני, עלה לארץ עם משפחתו הטרייה, וכך ניצלה המשפחה מהתופת של מלחמת העולם השנייה ומשואת העם היהודי. בגיל 9 מצאה עצמה דבורה בשכונת בת גלים, חולקת את ספסל הלימודים בבית הספר היסודי עממי א’ עם אחיה התאום מאיר. האב אברהם, שהיה מהנדס בפולין, מצא עבודה ברחובות וביקר את המשפחה אחת לחודש במקרה הטוב. האם שרה, שהיתה רופאת שיניים, איבדה את המסמכים המעידים על הכשרתה, והבריטים לא אפשרו לה לעבוד במקצוע, ולכן היא נאלצה לעבוד בכל עבודה שהציעו לה ובישלה ארוחות צהריים לסטודנטים. בהמשך, כשהאב זכה במשרה נחשקת בוועד הדר כרמל, עברה המשפחה לרחוב יוסף היוקרתי בהדר.
“אחרי שעברנו להדר”, נזכרת קמינר, “אמא היתה חברה בויצו והיתה מזכירה מארגנת בצפון. היא היתה מתרוצצת מסניף לסניף שאותם היא הקימה. יש לי מכתב תודה מאבא חושי על כך שהיא הקימה את המפעל להזנת ילדים – סעודות לילדים נזקקים. אולי ממנה שאבתי את האהבה לפעילות ציבורית”.
איך היה המעבר מפולין לארץ, איך התאקלמת?
“חצי שנה אחרי שעלינו דיברנו עם ההורים רק בעברית. הם דיברו ביניהם ואיתנו בפולנית, אבל אנחנו ענינו להם רק בעברית”.
מי היו השכנים שלכם בהדר?
“עזר ויצמן גדל ברחוב מלצ’ט. אנחנו גרנו סמוך לתיאטרון העירוני, ולפני שהוא הוקם היה במקום מגרש משחקים שבו נפגשנו בכל יום עם עזר. אחי היה איתו בקשר ולימים הוא היה טייס בחיל האוויר ודרכיהם הצטלבו שוב. הם היו בקשר הדוק מאוד. אגב, כשדוד בן גוריון ביקש מאנשי הצבא לעברת את שמם, אחי אמר שביום שבו עזר יעברת את שמו הוא ילך אחריו. שניהם בחרו לא לעשות זאת. אחי השתחרר בדרגת סגן אלוף ופנה לתעופה האזרחית, קודם כקברניט באל על ואחר כך בארקיע עד ליציאתו לגמלאות”.
האח התאום מאיר רוף. טייס באל על ובארקיע
מאז שהיא זוכרת את עצמה קמינר לא ישבה בשקט וקיפצה ממקום למקום. “הייתי פרא אדם”, היא מספרת. היא למדה לשחות בים של בת גלים, כשהיא נתמכת בקרש עד שהוא ברח לה עם הגלים, רק משום שהבריכה עדיין לא נבנתה, ולמעשה השחייה היתה ענף הספורט המקצועי הראשון שלה. “מחלקת השחייה של אגודת מכבי חיפה היתה מכובדת מאוד”, משחזרת קמינר, “התאמנו שם עם שחיינים מגרמניה ומאוסטריה, והיתה גם מחלקה לכדורמים”.
מאוחר יותר היא עסקה בהתעמלות מכשירים, בכדורעף ובאתלטיקה קלה (עם כוכבת זייד, הבת של אלכסנדר זייד ואמירה הדרה – מורה מיתולוגית לחינוך גופני בבית הספר הריאלי), ובגיל 12 בחרה בכדורסל ושימשה רכזת בקבוצת הנשים של מכבי חיפה. לא ממש טריוויאלי לילדה ואחר כך לנערה לעסוק בתחביבים של בנים, אבל הוריה לא עמדו בדרכה ונתנו לה יד חופשית לעסוק במה שעשה לה טוב.
היה לה כשרון יוצא דופן והיא הוקפצה לשחק עם השנתונים הבוגרים, גם בגלל מחסור בשחקניות. במשך שבע שנים, עד שנת 1943, שיחקה קמינר במכבי ואז חצתה את הקווים אל היריבה העירונית – מהלך שעוד ידובר בו – ושיחקה בהפועל עד שנת 1954. היא ניחנה בזריזות ובניתור לגובה והצטיינה בראיית משחק, בקליעות לסל ובקטיפת ריבאונד, על אף גובהה – 1.68 מטר בלבד.
עד להקמתה של ליגת הנשים בשנת 1957 שיחקה קמינר מול מכבי תל אביב ונגד קבוצות מההתיישבות העובדת, ונמנתה עם סגל הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל. עם הנבחרת היא נסעה בשנת 1950 לייצג את המדינה באליפות ישראל בבודפשט, שם אמנם הפסידה הנבחרת בכל משחקיה למעט משחק אחד בבית הניחומים מול הולנד, אבל זה לא מנע ממנה לסיים את הטורניר עם התואר הנחשק של מלכת הסלים עם ממוצע של 6.3 נקודות למשחק ו־44 נקודות בסך הכל. הנבחרת סיימה את הטורניר במקום ה־11 מתוך 12 נבחרות.
עם נבחרת ישראל בדרך לאליפות אירופה בבודפשט. על כל שחקנית ממכבי היתה גם שחקנית מהפועל
מהתמונות נראה שהיו המון בנות בנבחרת.
“את לא יודעת למה היו כל כך הרבה שחקניות בנבחרת? היה צריך להיות פיפטי פיפטי, כלומר חצי ממכבי וחצי הפועל. היו גם שני מאמנים – אחד למכבי ואחד להפועל. על כל עסקן שהצטרף ממכבי הצטרף גם עסקן מהפועל”.
למה?
“בתקופה ההיא שמרו על האיזון הזה בקנאות. אסור היה שיהיה למרכז ספורט מסוים יתרון מספרי. אי אפשר היה אחרת”.
היתה שנאה כמו היום בין מכבי להפועל?
“מלחמת עולמות. אנחנו לא היינו מעורבות, היינו חלק קטן מאוד מכל המנגנון. העסקנים הם אלו שיצרו את השנאה הזו”.
אני מניחה ששמתן את הכל בצד כי היתה גאווה גדולה לשחק בנבחרת.
“מה זאת אומרת? פעם ראשונה שיצאנו לתחרות כזו באירופה וייצגנו את המדינה”.
לפני חודשים אחדים החלו ענת דרייגור – גדולת שחקניות הכדורסל בישראל ומאמנת בעבר שנבחרה לשחקנית היובל על ידי איגוד הכדורסל בישראל וזכתה לעיטור על מפעל חיים מטעם ההתאחדות לספורט הוותיקים והוועד האולימפי בישראל – ושחקניות עבר נוספות לתעד את ההיסטוריה של כדורסל הנשים בישראל משנות ה־50 ועד היום באמצעות מיזם הקרוי “היכל התהילה”. במסגרת המיזם החל תהליך איתור מאתגר ומורכב בכל רחבי הארץ כדי למצוא שחקניות עבר. קמינר זכתה להיכנס להיכל התהילה עוד בחייה.
קמינר עם פרויקט "היכל התהילה". ניצחון הספורט (צילום: חגית הורנשטיין)
רוצים להישאר מעודכנים?
לשחק בשביל הסמל
בגיל 16, לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון ערב אבן פינה, הצטרפה קמינר להגנה ולאחר שנתיים הלכה ללמוד כושר גופני בשלוחה של סמינר הקיבוצים בחיפה. בשנת 1948 היא התגייסה לצבא והיתה מפקדת קורס מד”סיות. היא שימשה כקצינה על אף שלא עברה הכשרה בקורס קצינות. “היה לי סיפור”, היא נזכרת, “התגייסתי בחיפה והגעתי לחיול בסרפנד (מחנה צריפין; ח”ה), שם פגשתי את מי שהיתה מפקדת שירות אימון גופני ושאותה הכרתי בקורס מ”כים בהגנה. היא ידעה שלמדתי אימון גופני והבטיחה לי שהיא תדרוש אותי לתפקיד, וזה באמת מה שקרה. היינו במחנה דורה, שם היה מרכז של האימון הגופני. אלפי בנים ובנות עשו שם קורס. סיפור נחמד היה כשקיבלנו קבוצת בנות של גח”ל (גיוס חוץ לארץ; ח”ה) שהגיעו מכל ארצות אירופה היישר מהאונייה למחנה. הן לא ידעו מילה בעברית ואנחנו קלטנו אותן. לאחר כמה זמן הגיעה לביקור קצינת ח”ן ראשית, התעניינה מה עלה בגורלן של העולות החדשות ושאלה אם הן נקלטו. המפקדת אמרה לה שכדאי שתסתובב בין החיילות בניסיון למצוא אותן, אבל הן נטמעו יפה בין הצבריות”.
ואחרי הצבא?
“מיד אחרי הצבא התחלתי לעבוד, ושנה לאחר השחרור כבר נישאתי”.
למי?
“בעלי היה איש מקסים, הניק קמינר, שגם הוא היה ספורטאי ושיחק כדורסל. הוא הגיע לכאן בתקופת המלחמה בשנת 1943 כקצין בצבא הפולני. באחד מהערבים אמר לו אחד מחבריו, קצין גוי, שלמחרת הם עוזבים לאיטליה ושאם הוא רוצה להסתלק ולהישאר בישראל זה הזמן לעשות זאת. היו לו פה כמה חברים, אז הוא לקח את המזוודה שלו והגיע לקיבוץ בעמק בית שאן – תל עמל שלימים נקרא ניר דוד. הסחנה שהיה סמוך לקיבוץ כבש אותו. הוא נשאר שם במשך שנה ואז הגיע לחיפה ועבד בבנק הפועלים ולאחר מכן בחברת החשמל. הוא התקדם יפה מאוד בחברת החשמל והיה סגן מנהל חשבונות ראשי”.
לפי התמונות הוא היה חתיך.
“ועוד איזה חתיך. מה את חושבת, סתם מישהו?”.
איפה הכרתם?
“במגרש הכדורסל. איפה עוד אפשר להכיר ספורטאי? כדורסל בשבילנו היה בילוי, זה היה מפגש חברתי ביום שישי אחר הצהריים. היום כשאני מסתכלת על כדורסל זה לא מדבר אלי. זה כאילו אני רואה משחק ב־NBA ולא ממש אכפת לי מי ינצח. שהקבוצה הטובה יותר תנצח. פעם שיחקנו בשביל הסמל. שילמנו את הוצאות הנסיעה לתחרויות ועל בגדי הספורט, לא קיבלנו נעליים, לא קיבלנו כלום”.
מים נתנו לכם?
“גם מים לא נתנו. היינו מגיעות למשחק תל אביב והולכות לאכול על חשבוננו. הכדורסל היה לנו בתוך הנשמה. את מייצגת את הסמל, את הקבוצה שלך”.
קמינר (קופצת מימין). ריבאונדרית מעולה למרות גובהה
ואיך התקבל המעבר שלך ממכבי להפועל?
“במכבי התפלאו מאוד, אבל היתה לכך סיבה, זה לא היה סתם. לקראת השחרור מהצבא עמדו לפתוח את מכון ווינגייט. פניתי למכבי וביקשתי שיתנו לי המלצה כדי לעזור לי להתקבל ללימודים כי היה מספר מקומות מוגבל ומעט מאוד סטודנטים הצליחו להתקבל. קיבלתי המלצה טובה, אבל אחרי איזו תקופה קיבלתי תשובה שלילית, כלומר שלא אלמד שם. הסתבר שאחד ממאמני האתלטיקה הקלה שעבד קצת במכבי חיפה היה במקרה בתל אביב במשרד שבו היו מתאספים כל העסקנים בדיוק כשהגיעה רשימת המועמדים ללימודים בווינגייט. הוא ראה את שמי ואמר ‘חבל לתת לה מקום, היא אף פעם לא תעבוד במקצוע’”.
את זוכרת מי זה היה?
“אני זוכרת, אבל לא אנקוב בשמו משום שאני לא יודעת אם הוא בכלל בחיים. אבל זה לא משנה את העובדה שבגללו לא התקבלתי ללימודים. כששמעתי את זה, הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לגשת למשרד ולדבר עם האנשים המכובדים שם. אמרתי להם שאני לא יודעת אם אפשר או אי אפשר לשנות את רוע הגזרה, אבל לפחות שיקראו לאדם הזה לבירור ושהוא יודה שהוא עשה את זה, ואז אולי ניתן יהיה לעשות משהו בנדון. ענו לי ‘זה לא ענייננו’. באותו היום עברתי ליריבה העירונית ומוניתי לקפטנית הקבוצה. לא הצטערתי משום ששם פגשתי את בעלי”.
ובכל זאת היית מורה לחינוך גופני.
“בהתחלה עבדתי בארבעה בתי ספר ואחרי כמה שנים הסתפקתי רק בשניים – בעממי א’, אותו בית ספר בו אני למדתי ביסודי, ובבית החינוך התיכון שהילדים קראו לו תיכון חדש. בהמשך עבדתי רק בו במשרה מלאה. התחלתי לעבוד שם בשנת 1952, ובשנת 1967 עברנו כולנו לעירוני א’. כשנפתחו חטיבות הביניים ירדנו לקרית אליעזר, שם פתחנו את מה שנקרא היום בית הספר רעות לאמנויות, וכעבור שנה חזרתי לעירוני א’ עד לפרישתי המוקדמת. כשלמדתי ואחר כך לימדתי היה לי קל מאוד להעביר לבנות את הידע שרכשתי כי התנסיתי בעצמי בהרבה ענפי ספורט. כמעט לא היה ענף שלא הייתי קשורה אליו”.
קמינר (ראשונה מימין). הצטיינה גם באתלטיקה
והמשכת לעשות פעילות גופנית?
“אני גרה בדור כרמל (מתחם דיור מוגן בנוה שאנן; ח”ה) כבר 21 שנים. נכנסתי לגור כאן עם בעלי, ועד היום אני שוחה, הולכת ומתאמנת. בימי שני אני מעבירה שיעור באולם ההתעמלות, ובימים שלישי וחמישי אני מעבירה שיעורי התעמלות בבריכה. אני עסוקה מאוד. אני משמשת יו”ר הוועד והכל על הראש שלי. אני נוהגת בכל שנה לנסוע לחו”ל, אבל כבר שנתיים שלא נסעתי”.
את עוד מעט בת 93. עד מתי?
“אספר לך סיפור. בשבוע שעבר נכנסתי לקופת החולים בשביל מרשם. היתה שם פקידה חדשה שביקשה ממני את מספר תעודת הזהות שלי. כשהיא הקלידה היא שאלה אותי אם שנת הלידה שלי זו לא טעות. עניתי לה שזו המציאות. ביום הולדתי ה־90 שאלה אותי בתי איך כדאי לחגוג. הצעתי לה להזמין כמה בנות מהעבר שלי לכאן, לדור כרמל, כדי להעביר להן שיעור התעמלות ולהפגיש ביניהן, שיכירו האחת את השנייה. פניתי להנהלה והם אמרו לי שאין ביטוח ולא ניתן לקיים את המפגש פה. בתי אמרה שאצלה בבית יש ביטוח והזמינה את כולן אליה לגג, בסביבות 20 בנות, בוגרות של כל מיני מחזורים שהתבלטו ונשארו איתי בקשר. נתתי להן שיעור והן היו מרוצות מאוד. אחת מהן נתנה לי גביע שעליו חרוטות המילים ‘מקום ראשון, אליפות, מורה לחיים’. זה רק מראה לך שהתעמלות היא לא רק התעמלות אלא בעיקר חינוך. זה מה שהקניתי להן. יש לי בדור כרמל שלוש תלמידות. מצחיק, נכון? אחת בת 83, השנייה בת 77 והשלישית בת 65”.
ילדה.
“היא בת מחזור של הבת שלי”.
קמינר עם הנבחרת. "ייצגנו את המדינה” (צילום: אלבום פרטי)
לאימונים עם תינוקת
בתה דפנה (כיום בר-און) נולדה בשנת 1952. קמינר המשיכה לכדרר במגרשים והיתה מביאה איתה את התינוקת לאימונים. חמש שנים אחרי הבכורה נולד אסא. כבן לשני הורים שהיו שחקני כדורסל הוא הלך בדרכם ושיחק בנערותו כדורסל בהפועל חיפה. במשחקי הבוגרים הוא היה הופך את המספרים של התוצאות באופן ידני. הוא פרש ממשחק לטובת קריירה בשיפוט והיה לשופט הכדורסל הבין לאומי הצעיר ביותר בארץ. לפני 19 שנים, כשהיה בן 42, הוא נהג ברכבו וחצה צומת מרומזרת באור ירוק. משמאלו הגיח רכב שנכנס לצומת באור אדום והתנגש בעוצמה ברכבו של קמינר. האיש גדל המידות נהרג במקום.
“למי שפגע בו היה כלב ברכב, וזה מה שהסיח את דעתו”, דומעת קמינר, “אסא חסר לי 24 שעות ביממה, כל יום, כבר 19 שנים. זה קשה אבל אין מה לעשות. מזל שהוא נהרג במקום וגם שהוא היה לבד באוטו. זה היה בערב פורים והוא היה בדרכו הביתה. יש לי חמישה נכדים – שניים מאסא – ושני נינים שהם נכדיה של דפי. שנתיים לאחר מותו של אסא נפטר בעלי שלא ממש החזיק מעמד בלעדיו”.
איך איגוד השופטים הנציח את זכרו?
“איגוד השופטים פתח קורס לשופטים צעירים על שמו”.
תמונותיהם של בעלה, ילדיה, נכדיה וניניה מקשטות את דירתה המטופחת והחמימה בדיור המוגן לצד גביעים מתחרויות ברידג’. עציצים פורחים על אדן החלון, ספרים, עיתונים וסוודר שהיא סורגת לבתה מונחים לידה, כמו גם מכשיר אנדרואיד מתוחכם שמשמיע צלילים של הודעות נכנסות. כשאני מתפלאה איך היא יודעת לתפעל אותו ועונה להודעות ווטסאפ במיומנות שלא היתה מביישת נערה צעירה, היא משיבה ב”מה זאת אומרת?!”.
לפתע היא קמה ממקום מושבה על הספה הלבנה והולכת לכיוון חדר השינה. היא חוזרת כדי לקחת סולם ואני מפצירה בה שאני זאת שאטפס עליו, אבל קמינר מתעקשת. היא מטפסת ומורידה מהמדף העליון בארון הבגדים שקית ניילון ובה שתי חולצות – לבנה וכחולה – שסמל של איגוד השופטים מוטבע עליהן ומתחתיו רקום השם אסא קמינר, בנה. עיניה בורקות והיא מקפידה לקפל את החולצות, להכניסן לשקית ולהחזיר אותה למקומה.
הבן אסא קמינר. נהרג בתאונת דרכים בגיל 42
