החורף כבר כאן וכולם מסתובבים מנוזלים וחוטפים דוחות. שוטרת מקוררת מסמנת לי לעצור בצד, ואני עושה כדבריה כאילו היתה שרה גיבורת ניל”י ועל פיה יישק דבר. היא שואלת אותי אם אני יודע מה עשיתי, ואני מרגיש לרגע כמו דוד ביטן. אני עונה לה שאבא שלי מת ושאשתי בהיריון, ומתכוון לאירועים שחלו לפני שנים רבות. אני לא רוצה לשקר בפני החוק, אך בד בבד אני פועל מתוך מחשבה שנייה. למה לגלות את כל האמת כשאני יכול פשוט לא לשקר? אני מביט בעיניה בעיניים עצובות ואז קורה הפלא הזה המלווה את חיי. היא משחררת אותי לדרכי ומבקשת ממני שבפעם הבאה אהיה זהיר יותר כי היא לא תהיה כזו סלחנית וחבל. אני נוסע משם, ומרוב התרגשות נכנס לרחוב הלל מהצד השני, הצד של האין כניסה, ומשאית זבל השועטת לעברי מהבהבת באורות גבוהים וצופרת כאילו אין מחר, אבל זה מאוחר. נהג המשאית לא מצליח לבלום ונכנס בי חזיתית. אני מת.
אני מת והכל נראה יפה יותר. אנשים נוהגים להפליג עם כל מיני סיפורים על המוות, אבל זה לא כמו שהם מספרים. אין את האור הגדול ששואב אותך אליו, ומה שיותר יפה זה שלאף אחד כאן אין וירוס שלשולים או שפעת. כולנו בשמים עפים על עצמנו ואף אחד כאן לא אומר מילה. בקיצור, גן עדן. אני רואה את אריק איינשטיין יושב על הגדר, רגל פה רגל שם, והוא שותק עם סיגריה קטנה בפיו. ואני עף הלאה, לכיוון הבית שהיה ביתי, ומלמעלה כל מה שאני רואה זה בעיקר דודי שמש וערימות של מנועים של מזגנים וגגות של בתים לבנים ושחורים מרוב זפת ואנשים קטנים קטנים, ממש כמו נמלים, שמתרוצצים לכאן ורצים לשם, ושוטרת מקוררת שתופסת ותופסת וחיים שנמשכים ונמשכים.
אני נוחת על אדן החלון ומציץ אל פנים הבית ורואה שהקטנצ’יק שלי חזר מהגן עם שלשול. “איזה באסה”, אני אומר לעצמי, “איזה באסה זה להיות שלשול”, ומתכוון לתולעת הגן – זו שמתחפרת בתוך האדמה ונראית כמו זחל שמנמן וסמוק, ואף פעם אינך יכול לדעת באיזה צד הראש שלה ובאיזה צד הזנב. לא זו בלבד שהיא צריכה להתפלש בבוץ, היא בסך הכל תולעת עם שם של קקי מעוך.
אחר כך אני מתעורר ועושה אפצ’י ומבין שכל זה היה חלום.
רוצים להישאר מעודכנים?
לבן הקטן שלי יש שלשול והשגרה היא מעייפת. ברדיו משדרים את משדר הבוקר ודוד ביטן לא יורד מהכותרות. איפה הם הימים שבהם אפשר היה להתרפק על ידיעה עסיסית הקשורה בשרת התרבות או בחבורה של ישראלים שפירקה כל הול במלון טורקי? היום הכל שחיתות ודוד ביטן ופרשת הצוללות ושרה גיבורת ביבי ועוד כהנה וכהנה, דוד ביטן ודברי בלע וארס וזדון ודוד ביטן, ואי אפשר כבר לשבת בשקט ולהאמין שיש אלוהים. מה עושים עם השלשול הזה לכל הרוחות? אני נותן לו כוס מים ומלטף את שיער ראשו. הוא מביט בי בעיניים עצובות כאילו הייתי שוטרת מקוררת, ואני אומר לו שבסדר, הוא יכול ללכת לדרכו. והוא הולך לחדרו ובונה ארמון בחול.
הימים הם ימי חורף וכולם חולים. ישראל תקפה אתר סודי בפאתי דמשק ותנועת המחאה עושה דרכה בהפגנתיות בפאתי רוטשילד. “אנחנו עם מובס”, חושבת שלי יחימוביץ’ בינה לבין עצמה, ויאיר לפיד מתחכך בדעתו. כולם מנוזלים ואף אחד לא יודע מה לעשות עם זה. יש מי שמקנח את אפו בקול תרועה רמה ויש מי ששואב בסתר את הנזלת חזרה פנימה אל הגוף המתבוסס במכאובי השפעת ושוכח מכל זה. שגרה של חורף. דוד ביטן.
אילו היו חיים אחרי המוות, כל זה היה מאחורינו.
