כשתם יום האהבה החל יום הזיכרון, ואז גיליתי את משמעות החיים. האמת היא שזה מרגיש קצת כמו גילוי האש. לא שגיליתי את האש, אבל יכולתי להרגיש את זה ששורף לי בקצות האצבעות. את המשמעות, אני מתכוון. המשמעות שורפת, ומסתבר שהיא כל הזמן היתה פה בסביבה, ממש במרחק נגיעה. המשמעות מונחת לה מתחת לאף ואני לא מפסיק להתקנח. מה שמדהים זה שכמו אידיוט חיפשתי אותה בספרי אבות עתיקים ובמסעות למרחקים ארוכים. אני זוכר שיחות אל תוך הלילה וגלישה באתרי אינטרנט שהדעת אינה סובלת. ככה זה עם המרוץ אחרי המשמעות. כמו טיפוס על רכבת הרים או גלישה במנהרת הזמן. זה סיזיפי ומייגע. זה מורט עצבים ומרטיט את הלב. והנה, עכשיו המסע מגיע לסיומו. הנה היא. מצאתי אותה כאן, רוחשת סביבי יפה ועורגת, והבנתי שבזמן שהיא היתה כאן אני הייתי שם.
מסתבר שמשמעות החיים היא החיים עצמם. איזה כיף.
אז הנה אני יושב כאן למרגלות עץ תאנה בחיפה (אמרתי את המילה חיפה, כי זהו טור שנכתב למקומון “כלבו” בחיפה. בגדול יכולתי גם לכתוב “אז הנה אני יושב כאן למרגלות עץ תאנה בירושלים” או “אז הנה אני יושב כאן למרגלות עץ תאנה במבואות בית לחם”, אבל אז לא היה ההקשר החיפאי וכל הטקסט היה נראה מנותק מהמציאות. לכן אני מקפיד להזכיר את המילה חיפה, אפילו כמה פעמים. הנה: חיפה. חיפה. חיפה), והשמים בהירים ואני חושב על משמעות החיים. על החיים עצמם. ואז אני שואל את עצמי: איפה הם החיים? איפה הם רוגשים? כאן למרגלות עץ תאנה בחיפה יש אמנם חיים, אבל אני מתכוון למשהו הרבה יותר גדול ומזיע. לנהר החיים הגדול. השוקק. היפה. כמו חיפה. ואז אני לוקח לידי את הסמארטפון וגולש לפייסבוק ונהר החיים הפרוע מציף אותי ואני מבין שאלו הם החיים. החיים הם בפייסבוק וזו ככל הנראה התשובה, ומיד אני עושה לעצמי לייק.
אני אוהב את פייסבוק – את הרחוב המודרני אחוז התזזית הזה, את המפגש הבלתי אמצעי עם האחר, עם הערב רב. הנה לדוגמה, מצד אחד עשיתי לייק לחברה שלי שסיפרה כי האוניברסיטה העברית פותחת מרכז מחקר ייחודי בארץ לאינפורמציה קוונטית וכי זהו מחקר אשר צפוי לסייע לפיתוח מערכות מחשוב ותקשורת מתקדמות, ולייק נוסף לחבר אחר ששמח לספר לי שהנה סוף סוף תעלה הפקה בימתית מלאה של “חיים עם אידיוט” מאת המלחין הסובייטי אלפרד שניטקה באופרה הישראלית, והתמלאתי שמחה.
מצד שני, חברה שלחה לי לאינבוקס בדיחה: “לבלונדינית אחת נולדו תאומים. היא התיישבה על המיטה והתחילה לבכות. נכנסה האחות לחדר ושאלה אותה: ‘מה קרה? למה את בוכה?’. ענתה לה הבלונדינית: ‘מה אני אגיד עכשיו לבעלי? ממי התינוק השני?’. זה למה אני אוהב כל כך את פייסבוק. חיפה.
