שלוש שנים כבר עברו. בעוד שבע כאלה – וכל הסימנים מצביעים על כך שזה יקרה – נסגור דאבל של עוד עשר שנים רעות נוספות. והתחושה היא בדיוק כמו באותו עשור שחון, כך זה התחיל גם אז. וגם הפעם, אין אפילו סיבה אחת לאופטימיות. לא למשחק הבא, לא לעונה הזאת, וגם לא לאלו שאחריה.
כולם כבר מבינים שהעונה הזאת אבודה. עונה רעה ומתסכלת, וגם עם משקפת לא רואים את האור בקצה המנהרה. מפחיד לחשוב שאין שום סימן חיובי שמשהו ישתנה גם אחריה. כי מה כבר אפשר לעשות? מהפכת שחקנים – בוצעה; שחקני הבית? שוחררו; זרים חדשים? נו, שוב נקבל את אותו הדבר עם פרצופים אחרים. עוד אזרחות שניתנת במתנה? ומה עם הנשמה שנעלמה?
המועדון הענק הזה נראה היום כמו צל של עצמו. עירוני טבריה, בני סכנין, הפועל ירושלים נראות טוב מאיתנו, לוקחות לנו נקודות ומתאבדות על המגרש. ואנחנו? בקושי רצים.
הדבר היחיד שעוד נשאר חי במועדון הזה זה הקהל, שממשיך להגיע לכל מגרש בכל מזג אוויר. אלפים נוסעים לדוחא וחוזרים הביתה עם הפנים בין הידיים ועם דמעות בעיניים. והם ייסעו אחרי הפגרה למושבה. כי למרות כל הגועל, זו אהבה שאין לה תנאים.
גם ברק בכר מבין את זה. המאמן שהגיע על תקן של מושיע נראה אבוד. גם בחלומות הכי גרועים שלו הוא לא דמיין מציאות כזאת. אין אפילו שחקן אחד שראוי לנבחרת ישראל, אין אופק. הפגרה באה לו בזמן, אבל הבעיה היא שאין לו חומר שחקנים לעבוד איתו. מתיאס נהואל סיים את הסיפור, גיא מלמד לא נספר, ולא משנה מה יקרה – דולב חזיזה לא יחזור להיות מה שהיה.
ואמנם יעקב שחר ממשיך לעשות פרצוף כועס ביציע, וזהו בעצם. יש לו שחקנים שלובשים את החולצה הירוקה ומרוויחים סכומי כסף עצומים, אבל מתנהגים כאילו עושים טובה. מי שלא רוצה – שיישב ביציע. רק מי שרוצה ישחק. גם אם זה ילד מהנוער שיתפוס את המקום של זר או רכש מוזר.
האוהדים הירוקים מיואשים. קשה למצוא ביניהם אופטימיים, אפילו לא אחד שירגיע ש"יהיה בסדר". כולם באותה תחושה של עייפות, של אכזבה, של סוף תקופה. כי מכבי חיפה איבדה את הקסם, איבדה את הזהות. הצוות הניהולי איבד שליטה, הצוות המקצועי לא מצליח להדליק את האש – והקהל נשבר. חלקו הגדול ממשיך להגיע מכוח האינרציה, בלי ציפיות, גורר את עצמו לאיצטדיון בחוסר חשק. מכבי חיפה – סיפור עצוב.
תגובות