הראיון השבוע עם יהונתן כהן הזכיר לכולנו מדוע אנחנו כל כך אוהבים לשנוא את מכבי תל אביב. היה שם פשוט השילוב המנצח בין זעקת הקוזאק הנגזל (כולם רוצים להרוס לנו) לבין השחצנות המכביסטית (אנחנו מכבי תל אביב, אנחנו הכי טובים). במשפט אחד מיצה כהן את כל שאנו הבית"רים כל כך לא סובלים בצהובים מתל אביב. אבל לא תמיד זה היה המצב, היחס למכבים ידע עליות ומורדות, ודווקא בשנים האחרונות יש פחות שנאה.
עד כמה שהדבר יישמע מוזר, עד תחילת שנות ה-80 הייתה מכבי תל-אביב הקבוצה השנייה שאוהדי בית"ר אהבו. שני ניצחונות בגמרים של 76' ו-79' והנפות גביע היסטוריות על חשבונם הובילו לסימפטיה שהמשיכה לתוך האיייטיז, אך בעשור זה שני אירועים מרכזיים ערערו את היחסים בין הקהלים:
ראשית, מופע האימים של השופט אברהם קליין בימק"א בעונת 81/82 כאשר פסל שער חוקי של ירון אדיב, ובעוד שחקני בית"ר מתחבקים בחושבם כי השער חוקי, איפשר לשחקני מכבי תל אביב להבקיע שער מול יוסי מזרחי האומלל. הקיפוח הקשה וחוסר הספורטיביות המשווע של שחקני מכבי הובילו למהומה רבתי במגרש.
אוהדי בית"ר לא שכחו ולא סלחו.
בסוף שנות ה-80 עברו למכבי שני סמלים של בית"ר ירושלים: אבי כהן, ומעל כולם המאסטרו אורי מלמיליאן, והנה שוב צצו תחושות הקיפוח, לפיהן הצפונבונים והעשירים של רמת אביב סנוורו בכספם את הכוכבים הירושלמיים.
שיאה של השנאה הספורטיבית הייתה בעת המאבק על תואר האליפות בעונת 92/93. מכבי תל אביב הייתה האלופה הגאה, בית"ר – קבוצה שרק עלתה ליגה, והתקשורת התייחסה אליה כגימיק חביב וחולף ותו לא.
הרספקט שקיבלה מכבי, הן מהתקשורת הארצית והן מהשופטים (הקוון נתן יולביץ' שפסל שער חוקי של אוחנה במשחק העונה), הוציא את הבית"רים מהכלים ודחף אותם לאליפות מרשימה.
רוצים להישאר מעודכנים?
העונות הבאות התאפיינו במאבק אליפות קשה בין מכבי תל אביב למכבי חיפה. לאוהדי בית"ר היה ברור באיזה צד של המאבק הם יהיו. השיא היה בעונת 94/95, כאשר בית"ר סיימה בתיקו מאופס וקשוח מול מכבי תל אביב ברמת גן, וחלק מאוהדיה ממש נסעו לעודד את מכבי חיפה ולחזות בה מקטינה את הפער בצמרת.
מספר שחקנים ששיחקו במכבי תל אביב באותן השנים סימלו בעיקר את ה"מכביזם": אלכסנדר (שורה) אובארוב, שדרס את כל מי שניסה להתקרב לרחבה שלו (אלון מזרחי עם תזכורת כואבת). נועם שוהם – גרזן במרכז המגרש; ניר קלינגר – ראש וראשון לבכיינים ולבכייניות; אבי נמני ואיציק זוהר, הכוכבים שלא הסתדרו ביניהם; זוהר שגדל במעברת בת ים ואימץ לעצמו עם השנים גינונים של צפונבון, נמני שהטיל אימה ועורר שנאה בעיקר סביב יכולותיו הגבוהות.
בעונת 2002/2003 חל אירוע מכונן ביחסים בין המועדונים והקהלים. מני לוי שחקן מכבי תל אביב התמוטט במהלך משחק בין הקבוצות באצטדיון טדי. מרגע ההתמוטטות שני הקהלים באצטדיון קראו בשמו ועודדו אותו. אוהדי מכבי תל אביב העריכו מאוד את המחווה של עמיתיהם הירושלמים, ואדיה האחרונים של היריבות הספורטיבית התפוגגו להם.
בשנים האחרונות דעכה היריבות והשנאה בין המועדונים. לפחות כלפי חוץ, הבחירה של אוהדי בית"ר במי לתמוך במאבק האליפות הנוכחי קשורה בעיקר באזור בו הם גרים – הצפוניים יעדיפו אליפות צהובה, כדי לא להיתקל בפרצופם של אוהדי מכבי חיפה המאושרים שלומדים ועובדים איתם. תושבי המרכז לעומתם יעדיפו אליפות ירוקה מאותן הסיבות בדיוק.
יחד עם זאת, ראיונות כאלה כמו של יהונתן כהן בהחלט מציתים מחדש את רגשות השנאה הספורטיבית ומוכיחים כי ה"מכביזם" עודנו חי קיים ובועט.
