דקה 94. 1:1. זהו. שוב בעטנו בדלי, הלך עלינו סופית.
שחקנים בוכים על הדשא, אני בוכה מבפנים.
שוב הכל התפרק לחתיכות, כדור הארץ עצר מלכת, איזה לוזרים אנחנו.
מסיים את המשולשים האחרונים של הפיצה שהזמנתי, בהתחלה הקצבתי לי ארבעה, אבל אם אין אליפות אז מותר, למי אכפת איך הכרס שלך נראית כשאתה לוזר?
רוצים להישאר מעודכנים?
לילה לבן. במקום לספור כבשים, אני מריץ בראש את כל התמונות מהימים היפים של הנסיכה שלי: סלקטר עם נגיחה של אליפות, עטר הנחוש ב-5:0 מול הצהבת, השער של קייסי מול שטורם גראץ ורבים אחרים. "זהו", אני אומר לעצמי, "זה נגמר, מזה לא נחזור כבר, מהטראומה הזו כבר לא נצא".
קם בבוקר, נכנס לרכב, וואלה, העולם נראה רגיל, השמיים לא נפלו, מסתבר.
התבוסתנות שהורגלנו אליה בעשור האחרון מתחלפת באופטימיות של דוד רגע לפני שהשחיל אבן בין החיבורים של הגבות של גוליית. "אנחנו לוקחים את זה בגדול", אני אומר לעצמי ומחייך לחתול שחור, שבדיוק חוצה את הכביש במעבר החצייה מולי.
"חכה ביום ראשון", אני לוחש לעצמי, כאילו אני מדבר אליו, "בראשון אנחנו אלופים על הראש שלך".
