לא בכל יום מתכנסת באוניברסיטת חיפה קבוצה נכבדת כל כך של אנשי ספרות כמו בכנס שייערך בה בשבוע הבא, 10 ו־11 ביוני, לכבודה של פרופ’ ניצה בן דב. כותרת הכנס – “הספרות כגיבורת תרבות” – מעידה משהו על העשייה של בן דב, שפורשת אחרי 30 שנה באקדמיה החיפאית ואחרי ששלחה ידה בכל כך הרבה היבטים של עיסוק בספרות כחוקרת, כמרצה, כמנחה וכמובילה של תוכניות באקדמיה. היא עצמה קצת מסתייגת מהכיבודים המתלווים לכנס. “הוא קצת בומבסטי”, היא אומרת, “קיבלתי אותו ברגשות מעורבים שעד עכשיו מלווים אותי. עוד לא הצלחתי לשמוח. סוף הדרך בתופים ובמחולות”.
במשך יומיים יתקיימו באוניברסיטה הרצאות העוסקות בתחומי המחקר העיקריים שבהם נגעה בן דב. יהיו בו שני מושבים שעוסקים בש"י עגנון, נושא העיסוק שדרכו היא מוכרת אולי יותר מכל. יהיה בו מושב שנוגע בקשר בין פסיכולוגיה לספרות, נושא נוסף שבו היא עסקה, ושני מושבים שעניינם הוא אוטוביוגרפיות ספרותיות, התחום החם והעכשווי ביותר אולי במחקר הספרות, שגם בעניינו היא פרסמה ספר.
לכנס יגיעו סופרים חשובים כמו א.ב יהושע, חיים באר, אסף ענברי ויהודית רותם, חוקרים מרכזיים כמו פרופ’ אבנר הולצמן, ד”ר גדעון טיקוצקי, פרופ’ זיוה שמיר ופרופ’ אילנה פרדס, ואורחים מחו”ל כמו פרופ’ נילי גולד מאוניברסיטת פנסילבניה ופרופ’ גבריאלה מוסקטי ממילאנו. אבל האורח שבן דב גאה ביותר בנוכחותו הוא המנחה שלה לדוקטורט באוניברסיטת ברקלי פרופ’ רוברט אורי אלטר. השניים המשיכו לשמור על קשר הדוק במהלך השנים, ולאחרונה השלים אלטר פרויקט מונומנטלי – תרגום התנ”ך לאנגלית ש"הניו יורק טיימס" הכתיר כתרגום המשמעותי ביותר לתנ”ך מאז גרסת קינג ג’יימס, המשמשת היום כתרגום הקנוני.
בעקבות פרסום התרגום לתנ”ך הוציא אלטר גם ספר בשם “אמנות תרגום התנ”ך”. בן דב עברה על פרקי הספר בכתובים לפני שהוא יצא, ולכן לא הבינה מדוע אלטר משתוקק כל כך שהספר המודפס יגיע לידיה. רק כאשר קיבלה אותו בדואר גילתה להפתעתה שהוא הקדיש אותו לה ולחוקרת נוספת שגם היא היתה תלמידתו.
“מהאקדמיה לא באמת פורשים”, היא אומרת, “פרופ’ לסטטיסטיקה שיוסי למד אצלו (ד”ר יוסי בן דב, בעלה ומנכ”ל בית הספר הריאלי; ש"א) אמר לנו פעם כשהיינו צעירים ‘אני כבר כל כך זקן ויכול לעשות כל כך הרבה דברים, אבל כל החיים שלי אני ממשיך לחקור את כמויות הגשם בכל העולם’. אני כותבת, מזמינים ממני מאמרים, כתבתי על בתים בספרות, על ירושלים אצל יהודה עמיחי. פורשים מהוראה, מלעמוד לפני כיתה שזה יחסר לי כי אני מאוד אוהבת את המגע עם הסטודנטים. על זה אני אדבר בדברי הסיכום שלי. היה לי שיעור שנקרא ‘יסודות הפרוזה’, שבו לימדתי איך קוראים טקסט. חזרתי עליו אולי 25 שנה, אולי יותר, וזה נשאר קורס שלא נשחקתי בו. הוא היה קורס הדגל שלי. אהבתי ללמד איך קוראים את ‘בת הרב’ של דבורה ברון ואת ‘המחרוזת’ של גי דה מופסאן, איך קוראים קריאה אחרת, צמודה. בכל שנה גיליתי דברים אחרים בטקסטים שקראתי אלפי פעמים, בזכות הסטודנטים שהעניקו לי זוויות ראייה חדשות. יחסר לי המגע עם הסטודנטים הצעירים שמשאירים אותך צעיר, כי יש לך ממש מגע חברי ואינטלקטואלי איתם”.
ניצה בן דב (צילום: שי אילן)
רוצים להישאר מעודכנים?
בן דב מספרת על מה שעורר אותה לעסוק באוטוביוגרפיות ספרותיות. “נכון שנעניתי לגל של תקופה, אבל כנראה שגם היה לי דחף לדבר קצת על עצמי”, היא אומרת, “זה לא מתאים לדור שלי כי אנחנו דור של קולקטיביזם. דור ה’אנחנו’. אבל בעידן הנרקיסיזם החליטו סופרים להסיר את המסכות ולכתוב את עצמם בלי תחפושת – חיים באר הוא חיים באר, עמוס עוז הוא עמוס קלוזנר מ’סיפור על אהבה חושך’. אלה לא רק סופרים, אלה כולנו. ככה זה בעידן המקלדת”.
אז בואי באמת נפרוש ביוגרפיה קצרה שלך.
“אני אספר משהו שבדרך כלל אני לא מספרת. למעשה התחלתי את דרכי בלימודי רפואה. ההורים שלי שהיו ניצולי שואה אמרו לי ‘מה פתאום שתלמדי ספרות ותהיי מורה? לכי למקצוע הנחשב ביותר’. זה לא משך אותי אבל הייתי ילדה בסדר גמור ונרשמתי לרפואה. להפתעתי התקבלתי, אבל התפכחתי מהר מאוד ועזבתי אחרי סמסטר. גמרתי את הלימודים באוניברסיטה העברית ואז גם התחתנתי, ויוסי רצה ללמוד בברקלי. אז גם אני נרשמתי לשם, הכרתי את אלטר שהיה הכהן הגדול של לימודי העברית באוניברסיטת קליפורניה, עשיתי אצלו מאסטר ודוקטורט והלכתי ללמד בפרינסטון. הייתי מאושרת שם, לימדתי ספרות עברית עם תלמידים טובים מאוד שקראו לכל שיעור רומן אחר – דבר שאי אפשר לעשות בארץ. ואז בא א.ב יהושע לשאת הרצה ושאל אותי ‘מה את עושה פה? בואי אלינו'”.
בן דב הגיעה לאוניברסיטת חיפה בשנת 1989 ולא עזבה מאז. על מקומה בחוג לספרות עברית והשוואתית אומרת עמיתתה לחוג ד”ר צפי זבה-אלרן: “היא תחסר מאוד כי בזמן שהיא פורשת הרבה מאוד סטודנטים רוצים להתעמק דווקא בתחומים שהיא עסקה בהם. היא הנחתה רבים מאוד בתחומים הקשורים לזהות הישראלית דרך הספרות והתרבות והמגדר מתוך מבט רחב שהוא לאו דווקא ספרותי באופן מובהק. היא תחסר גם בגלל המעמד שהיא הגיעה אליו, ההשפעה שיש לה והקשרים הרבים שיש לה בעולם. הייחוד שלה הוא בכך שהיא עוסקת בסוגיות שדורשות אומץ, הסוגיות הכי בוערות והכי רגישות במציאות הישראלית, אם זה שואה או יחסים בין דורות או יחסי אשכנזים-ספרדים. יש מעטים שמעזים כמוה. המנעד שלה הוא רחב מאוד – מעגנון ועד ימינו. לכתוב משהו חדש על עגנון, על יהושע או על דויד גרוסמן זה לא דבר של מה בכך. אלה שדות חרושים והיא מצליחה לחדש בהם”.
המרכיב החדש ביותר במורשת האוניברסיטאית שלה הוא תוכנית לימודי התרבות שהיא עומדת בראשה. “הדיקן הקודם, פרופ’ ראובן שניר, שהיה איש נפלא, הגה את הרעיון וביקש ממני ליישם אותו”, דוחה בן דב את הקרדיט, “רצינו שכל אדם יוכל להתחבר לתרבות דרך ספרות, דרך אמנות פלסטית, דרך מוזיקה, דרך אוכל. יש לנו מורה שמלמד בגליל שפתח בית ספר לאוטיסטים, יש לנו צלם שמלמד בתיכון לאמנות, יש לנו אחיות ורופאים ואפילו שופטת. לי חשוב שהספרות תיכנס לתוך התרבות, כמו שהמוספים בעיתון הם מוספים לתרבות וספרות. לא התרחקתי מהספרות”.
אפשר לדבר על מה הלאה?
“כן. אני אכתוב על מה שאני רוצה לכתוב. תמיד עשיתי את זה, למרות הסד האקדמי, ועכשיו על אחת כמה וכמה. אולי רק על עצמי לספר ידעתי”.
אז אולי אוטוביוגרפיה?
“לא יודעת, אולי. כל מה שאתה כותב זה אוטוביוגרפיה. אם בחרת במשהו, סימן שזה דיבר אליך. אם האוטוביוגרפיה תהיה מוסווית או לא מוסווית – אני לא יודעת”.
ניצה בן דב (צילום: שי אילן)
