רנד נג'אר, רקדנית פלמנקו חיפאית בת 20, היא הזוכה במקום הראשון בתחרות השנתית של פסטיבל ימי הפלמנקו ובמלגת השתלמות בספרד מטעמה של קרן עדי. את המקום הראשון חלקה נג'אר עם רקדנית נוספת – ניה בונשטיין מרמת השרון.
התחרות, שזוהי שנתה ה-27, התקיימה ביום שישי במרכז סוזן דלל בתל אביב, וטקס חלוקת הפרסים התקיים במוצ"ש, רגעים אחדים לפני שידור המופע המרכזי שהתקיים במקביל בספרד. לשלב הגמר עלו ארבע רקדניות, והן ביצעו שני ריקודים – ריקוד חובה שנלמד בסדנה עם הרקדנים אסטבז ופאניוס מסביליה שבספרד, וריקוד בחירה. לפי החלטת השופטות – ד"ר עידית סוסליק והרקדניות והיוצרות שרון שגיא וקרן פסח, נג'אר ובונשטיין חלקו את המקום הראשון מכיוון ש"כל אחת מהן הוכיחה יכולות אישיות גבוהות, אישיות בימתית ופוטנציאל גדול".
פסטיבל ימי הפלמנקו מעניק מלגה שנתית לרקדן ישראלי לצורך התמחות בסביליה, וזאת כמשאלתה של עדי אגמון ז"ל – קצינה בחיל המודיעין, תלמידה מחוננת ורקדנית פלמנקו, שעל שמה נוסדה הקרן.
נג'אר, מתי התחלת ללמוד פלמנקו?
"כשהתחלתי ללמוד בבית הספר היסודי נרשמתי להרבה חוגים, ובהם ג'אז, פלמנקו וסגנונות ריקוד נוספים, והמשכתי בכך עד לסוף כיתה ו'. כשעליתי לחטיבת הביניים בבית ספר אחר הפסקתי עם כל החוגים, ובמשך שנה שלמה לא רקדתי. אחת מהתלמידות בכיתה סיפרה לי שיש בית ספר אחר שבו אפשר ללמוד פלמנקו, אז נרשמתי אליו והתחלתי שוב לרקוד. בהתחלה זה היה עדיין במסגרת של חוג – לא רציני ולא מקצועי. היה לי בסיס טוב ורציתי להתמקצע, ולכן הצטרפתי לסטודיו של המדריכה נעמה שני בבית הספר שיזף".
למה בחרת דווקא בפלמנקו? בגלל התנועות המיוחדות והמוזיקה הקצבית?
"למה פלמנקו? אני עדיין לא יודעת. הכל משך אותי, ובעיקר המוזיקה המיוחדת".
רוצים להישאר מעודכנים?
ועדיין לא רקדת בצורה מקצועית.
"לפני חמש שנים הגעתי לסטודיו של המורה ענבל כהן בגדעונה, וזו היתה נקודת המפנה. הרמה שם היתה הרבה יותר גבוהה ממה שהכרתי, וההתייחסות לפלמנקו היתה מקצועית. אהבתי גם את הדרך שבה התייחסו למוזיקה, אפילו לפני הריקוד והרקדנים. זה היה ממש אחרת, הכי מקצועי שיש".
איך הגעת לתחרות?
"לפני שנתיים רקדתי עם בר לפיד, שגם הוא זכה בתחרות הזו, וכשהמורה הציעה גם לי להשתתף התלהבתי מאוד. עם הזמן ירדה ההתלהבות ועלו לי הרבה מחשבות כמו למה בכלל אני צריכה להשתתף בתחרות כדי לעשות את מה שאני אוהבת. הזמן עבר, הקורונה הגיעה ואיתה הסגר, ובתקופה הזו כמעט לא עבדתי, גם לא בסטודיו שהיה לי בחיפה. היה ממש קשה לקום בכל יום וללכת להתאמן, אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, מה גם שהתחרות לא בוטלה. לאחר שהסירו את ההגבלות ואפשר היה לצאת מחוץ לעיר, התחלתי לנסוע שוב לגדעונה ולתת בראש".
זו התחרות הראשונה שהשתתפת בה?
"כן. זה היה די מוזר כי לא הופעתי במשך הרבה זמן לפני התחרות. התחלתי להתאמן אליה רק בסוף פברואר. הייתי ממש לחוצה כי במשך זמן רב לא עליתי על הבמה ולא רקדתי מול מוזיקאים, אבל פתאום הכל התחבר והכל זרם. התחרות הזו אפשרה לי לעבוד עם המוזיקאים הכי טובים שיש, צוות ההפקה היה ממש מדהים, וכך גם הרקדניות והרקדנים".
איך זה להיות רקדנית במגזר הערבי? איך ההורים וסביבה קיבלו את הבחירה שלך?
"אני חושבת שלא הייתי מגיעה למה שהגעתי אליו אם היתה לי משפחה אחרת. ההורים תמיד תמכו בי בכל דקה שבה רקדתי".
את טיפוס דרמטי כמו סגנון הריקוד הזה?
"(צוחקת) לא, אני לא דרמטית בכלל. אני נמשכת לסגנון הזה בפלמנקו. מדובר רק בסגנון אחד, לא כל הפלמנקו הוא דרמטי. יש גם סגנונות שמחים שמבטאים רגשות אושר. לי מתאים המקצב הזה, וזה גם הריקוד החופשי שבו בחרתי להתחרות".
הייעוד שלך הוא להיות רקדנית מקצוענית?
"אני רוצה להמשיך עם הפלמנקו, ולעולם לא אפסיק לרקוד. תמיד חשבתי שאשלב עם זה עוד משהו, אבל בתחרות נוכחתי לדעת שמשהו השתנה. אעשה עוד דברים מבחינה אקדמאית, אבל הפלמנקו יהיה תמיד האופציה הראשונה. לא אלך ללמוד באוניברסיטה עכשיו, קודם אסע לכמה שנים לספרד. אני רוצה להמשיך ללמוד, להתמקצע ולהופיע, וכמה שיותר".
