מאז ומעולם סקרנו אותי אנשים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (ובעברית – הפרעת אישיות מרובת פנים), כלומר אנשים שמתקיימת בה יותר מאישיות אחת בתקופות חיים מסוימות. הדבר המעניין בהפרעה הזו הוא הדינמיקה והסימביוזה בין הדמויות, כי מי מאיתנו לא חשב שיש לו פיצול אישיות או שלא העבירו עליו דאחקות שהוא מפוצל לכמה דמויות (והכל בהומור בריא ולא לשם שיימינג חלילה)? הרי בכולנו יש דמויות נסתרות שלעתים אנו פותחים להן צוהר, אלא שאחר כך אנחנו מתביישים בכך או כלל לא מודעים לקיומן.
השבוע הזמנתי לארוחה איש, שלא לומר ילד, אשר דומה למשולש שווה שוקיים ששתי צלעותיו השוות מסמלות מכל צד משהו אחר, והצלע השלישית היא הבסיס החזק של אישיותו. צלע אחת היא פיטר פן שמציגה את הילד שבו, השנייה היא גבר שמציגה את הסמכותיות שלו, וצלע הבסיס, שהיא המעניינת ביותר מבין השלוש, מציגה את הפלאח שבו – האיש הפשוט, הצנוע, הנעים והחייכן.
כשהצגתי את תיאוריית המשולש הזה בפניו בעודנו יושבים במסעדת תלפיות בשוק תלפיות, הוא חייך כמו תמיד ואמר לי שאבחנתי אותו נכון. זה יובל קאופמן בן ה־38, אחד מאנשי סצנת הלילה הבולטים בחיפה, שהפך לפעיל חברתי בארגונים יחד למען החייל ואור למשפחות שכולות, ואשר מוכר כעת בעיקר כמנהל מרכז התרבות והמוזיקה ביט של אתו”ס במרכז הכרמל.
ולפני הכל, הם חמישה דברים שלא ידעתם עליו:
1. הוא חולה על מוזיקה מזרחית, והזמרת המועדפת עליו היא לא אחרת מאשר זהבה בן.
2. הוא אוהד שרוף של מכבי חיפה בקטע של קוף ירוק.
3. הוא לא מוותר על סרט עם ההורים בכל שבוע במסגרת מיזם “שלישי בשלייקעס”.
4. הוא מכור לאוכל חריף.
5. הוא שימש דמות פיקטיבית קבועה ברדיו חיפה בתוכניתה של איריס בראון.
רוצים להישאר מעודכנים?
המשולש ואני, כלומר קאופמן ואנוכי, הגענו לחמארה של אילן פרון לארוחת בוקר ברוח השוק. תלפיות היא המסעדה הכי אותנטית וידידותית למשתמש, הכי לא מכופתרת ומעוצבת, והכי חריגה בנוף החיפאי בכלל ובנוף של השוק בפרט. אחרי שכבר ביקרתי בה לא פעם ולא פעמים ביקשתי לבדוק אם יש סצנה של ארוחות בוקר בחיפה שחורגות מהשטאנץ של חביתה, גבינה לבנה, סלט ישראלי, טונה ומיץ תפוזים.
מלצרית מגניבה ומשוחררת מגינונים אלטרואיסטיים, חמושה בבלנסטון, הציעה לנו את ארוחת הבוקר של החמארה והבטיחה לנו שהיא מיוחדת. ביקשתי שתפתיע אותנו – סיכון גדול יש לומר (בעיקר לנוכח רמת המחירים הגבוהה במקום), אך לא הביישן למד.
וכך הזמנו ארוחת בוקר ליחיד ושתי שקשוקות לתגבור. על שולחן העץ הכבד, המיושן והבלתי מעוצב בעליל הוגשה לנו ארוחת הבוקר שכללה מטבל טחינה, פרוסת גבינת בקר נהדרת מלווה בזיתים שחורים, מטבל צזיקי עם שמיר, סלטון ולחם מחמצת חם וטרי. אקדים ואומר שארבעת הצלוחיות היו חמודות ותו לא, כלומר לא היתה בהן כל בשורה משמעותית. הטחינה היתה נעימה אך לא מתובלת, הגבינה היתה טובה, הצזיקי היה טעים, והסלטון? נו טוב, סלטון. הלחם היה נפלא, וכשבצענו אותו בצבצו מתוכו כמה זיתים ירוקים שלמים (שהיו מיותרים לעניות דעתי).
קאופמן נהנה מתוכנן של הצלוחיות, אך היה מאושר הרבה יותר כשהגיעו השקשוקות. הוא הזמין שקשוקה ירוקה (מישהו אמר קוף ירוק?) ואני בחרתי באדומה. ראשונה הגיעה האדומה. היא לא היתה יפת מראה, לא דמתה לשקשוקה המסורתית, והיו בה פיסות של גמבה ועגבנייה שרוככו ואודו קלות עם בצל, אך במבחן הטעימה היא היתה פשוט גאונית. הייתי מחליף את שמה לשקשוקברה בזכות הכוסברה המעודנת שלא השתלטה עליה אלא הרימה אותה מהמגרב אל גבול סוריה-טורקיה. הבצל שהתקרמל בין עגבניות השרי לעגבניות הרגילות הפך אותה למעודנת כל כך, עד שחיסלתי את לחם המחמצת בטבילות חוזרות ונשנות.
שקשוקה אדומה
בזמן שקאופמן התגרה מהשקשוקה שלי שאלתי אותו אם הוא מרגיש כמו מר תרבות בחיפה. הוא ענה שכן והוסיף שלצד ההפקות הגדולות התפתחה בעיר תרבות שכונתית-קהילתית משמעותית ושכל תחום התרבות בחיפה חווה שיפור עצום. עם זאת, הוא הדגיש, “החיפאים צריכים לפרגן קצת יותר לעיר ולמה שיש בה ולא לחפש את חצי הכוס הריקה ולהרגיש בה כמו תיירים”.
בינתיים הגיעה לשולחן גם השקשוקה הירוקה שהתבססה על עלי מנגולד ועל שמנת עדינה. השקשוקה הזאת לא היתה מתובלת מספיק ולמעשה לא היה בה דבר שהזכיר שקשוקה. למרות זאת קאופמן חיסל את כולה, והסקתי מכך שאו שהוא הגיע רעב מאוד או שהוא הוסיף מלח בלי שראיתי או שבמהלך השיחה המתוקה שלנו הוא איבד את הצורך במליחות.
שקשוקה ירוקה
מכיוון שלא שבענו וכדי שלא אצא מהמסעדה עם בטן מקרקרת, הבטיח פרון להביא לנו הפתעה. עד שזו הגיעה שאלתי את קאופמן אם כאשר הוא מדבר על חיפאים שלא מפרגנים לעירם הוא מתכוון לאנשי הכרמל שיצאו להם מוניטין של אנשים ביקורתיים ומתלוננים סדרתיים או לכל תושבי העיר. הוא השיב שיש אנשים כאלה בכל רחבי חיפה, ושהכרמל הוא למעשה סוג של קיבוץ. לטענתו, יש מה לשפר בתכנים התרבותיים המוצעים בו, אך הכרמליסטים צריכים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולגלות את העיר התחתית ואת הדר.
ואז נחתה על שולחננו ההפתעה שהיתה הדום פריניון של הארוחה כולה. מכיוון שתלפיות מתמחה בכל טובו של הים, פרון הכין לנו סשימי לוקוס לבן מהמם וחושני שהונח על קרמבל טובל בלימון, בג’ינג’ר ובשמן זית שטעמו היה כטעם גן עדן. הלוקוס הוא המלך האמיתי של הים, וכשהמלך מקבל תופינים כאלה סביבו, כל האורחים בחצר הארמון (ובמקרה שלנו – השוק) יוצאים מרוצים.
סשימי לוקוס
לסיום הגיש לנו בעל הבית לבקוס קרמוס – קינוח יווני שעשוי מיוגורט, מחלב מרוכז, משמנת ומקולי פירות שמה שמחזיק אותם זה ביסקוטים. לא קשה להבין שבעל הבית מבין עניין. לאחר ארוחה כזאת, ובעיקר לאחר שאוכלים דגים, קינוח עשיר מדי יכול להחריב את כל הסעודה ולהמיט אסון על הבטן. במקרה שלנו, הקלילות שבקינוח הטעים והסוחף הזה הפכו אותו לאחד מהקינוחים היותר טובים שאכלתי לאחרונה.
לבקוס קרמוס
לסיכום – רוצו לתלפיות, אך אל תשכחו להצטייד בכרטיס אשראי עם מסגרת נאה.
המדדים
מדד הניקיון: למרות שהשוק מסביב הוא לא נקי, וזאת בלשון המעטה, תלפיות היא מסעדה נקייה, מריחה טוב, מסודרת ומאורגנת בנונשלטיות אורבנית, לרבות השירותים הבוהמיים.
מדד העיצוב: חמארה כמו שחמארה צריכה להיות.
מדד השכנים: היתה זו שעת בוקר מוקדמת וטרם הגיעו סועדים נוספים.
מדד המחירים:
ארוחת בוקר ליחיד – 75 שקל
שקשוקה אדומה – 32 שקל
שקשוקה ירוקה – 45 שקל
סשימי לוקוס – 62 שקל
2 מיץ תפוזים סחוט – 30 שקל
לבקוס קרמוס – עח”ה
סך הכל – 244 שקל
הציון: 4 זוגות מספריים
תלפיות
רחוב סירקין 28
טל’: 04-6992296
