במרחק נסיעה קצר מחיפה, על המורדות המערביים של הכרמל, נמצא רכס אצבע. מסלול הטיול הוא קצר ומעגלי הכולל טיפוס קל, תצפית מרהיבה ומערה אחת שבה מסתתר אחד מפלאי הטבע – נטיפים בשלל צורות וגדלים מקשטים את תקרת המערה.
המסלול – שלושה ק”מ אורכו – נמשך כשלוש שעות הליכה, והוא מתאים לכל עונות השנה, למעט בימים גשומים. בווייז רושמים “חניון נחל אורן” ומגיעים לחניון שנמצא בפתחת הנחל. זהו מקום נפלא לסעוד בו ארוחת בוקר על שולחנות הפיקניק שרשות הטבע והגנים דאגה לשים לכבודנו בצל עצי הזית.
חניון נחל אורן (צילום: יוסי מזור)
בסופי שבוע ובחגים גובה הרשות דמי כניסה לחניון, אבל המחיר בהחלט שווה את החוויה. מהקצה הדרום מערבי של החניון יוצא מסלול בצבע שחור. טיפוס של עשר דקות במדרגות חצובות בסלע יוביל למבנה מבטון שהציבו הבריטים כעמדת שמירה להגנת הכרמל מפני פלישה אפשרית של הנאצים לארץ ישראל.
עמדת השמירה הבריטית (צילום: יוסי מזור)
רוצים להישאר מעודכנים?
טיפוס במעלה השביל יוביל אל מערת אצבע. את המערה הזו חקר הארכיאולוג משה שטקליס כבר בראשית שנות ה־40 של המאה הקודמת. אתם מכירים אותו. שיריה של רעייתו הראשונה מרים ילן שטקליס מדוקלמים עד היום בכל גני ישראל, כמו זה שכולכם מכירים: “חִכִּיתִי, חִכִּיתִי, בָּכִיתִי, בָּכִיתִי, וּמִי לֹא בָּא? מִיכָאֵל”. במקרה הפרטי של ילן שטקליס, זה היה משה שלא בא, כי בחר לעזוב את הבית לטובת המאיירת בינה גבירץ שאיירה את ספרה הראשון. משה אולי לא ראוי לתואר בעל השנה אבל הוא בהחלט בעל דעה בכל הקשור לחקר מערות הכרמל. במערה הזו הוא חשף את שרידי האדם הפרהיסטורי, ואחד מהממצאים המעניינים שנמצאו בה היה להבי מגל המעידים על ראשית החקלאות – שלב חשוב בהתפתחותה של התרבות האנושית שבו הפך האדם מצייד ולקט שנאלץ לנדוד ממקום למקום כדי למצוא מזון לחקלאי המחובר לאדמתו.
מערת אצבע (צילום: יוסי מזור)
המערה היא מערה טבעית ובה שלושה חדרים, שהראשון שבהם מואר באור יום. מסדרון באורך של שישה מטרים מוביל לחדר השני שהוא קטן יותר, ובמרכזו ניצב סלע שמזכיר צורת אצבע אגודל היוצאת מהקרקע. זוהי ה”אצבע” שהקנתה למערה ולרכס כולו את שמם. על האצבע הזו נרקמו אגדות רבות. אחת מהן מספרת על דוב רעב שהגיע למקום כדי לחפש אוכל. הוא דחף את כף ידו לסדק בסלע בתקווה למצוא דבש, והדבורים שכעסו על חוצפתו עקצו אותו באצבעו. האצבע התנפחה כל כך עד שהרחיבה את הסדק למערה הגדולה שאנחנו רואים היום. האצבע של הדוב התאבנה, וזהו כמובן הסלע שיתגלה לעיניכם.
החדר השלישי הוא הגדול מכולם. הוא חשוך, ונדרש פנס טוב כדי לראות את הפלא על תקרת המערה. לפלא הזה קוראים נטיפים. “אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם” כתוב בספר איוב. הדעת לא נותנת שמים רכים יכולים לעצב סלע קשה, אך במערה שלנו נמצאת ההוכחה שרכות יכולה לנצח גם לב קשה. מי הגשם מתחברים באוויר לפחמן דו חמצני, הופכים למים חומציים המחלחלים דרך הסדקים שבסלע לתקרת המערה, ובדרכם אל התקרה ממיסים את הסלע. תוך כדי הטפטוף מתנדף הפחמן הדו חמצני שבמים, והגיר שהומס במים מתגבש ונשאר כמשקע תלוי על תקרת המערה.
נטיפים במערת אצבע (צילום: יוסי מזור)
המשך הטיפוס בשביל הוא מעט אתגרי, ובחלקו הוא עובר על שפת מצוק. למעלה יש תצפית נוף מרהיבה – חוף הכרמל פרוש לפניכם ממערב כשטיח בשלל צבעים, כאשר ברקע הים בגוונים של כחול ותכלת.
התצפית מרכס אצבע (צילום: יוסי מזור)
המשכו של המסלול עובר בשטח חשוף, ובצדי השביל נראים גזעי אורנים מפויחים – עדות אילמת לשריפה הגדולה שהשתוללה כאן בדצמבר 2010. בין הסלעים מבצבצים שתילי אורנים צעירים המטפסים מעלה, תוך שהם מתחרים עם האלונים ועם האלות על מקומם ביער המתחדש. אחרי השריפה התלבטו יערני קק”ל ורשות שמורות הטבע כיצד לשקם את היער. בניגוד לגישה שהיתה מקובלת בעבר – למהר ולנטוע עצים כדי להחזיר את הירוק לעיניים – הגישה היום היא לתת לטבע לעשות את שלו. ההתערבות היא מינימלית – דילול מספר העצים, יצירת קווי חיץ למניעת התפשטות האש במקרה של שריפה, וגיזום עצים כדי לאפשר למכוניות הכיבוי גישה נוחה יותר בשעת הצורך.
בפיצול השבילים נמשיך שמאלה בעקבות הסימון השחור, וכעבור מטרים אחדים נפגוש את הירידה חזרה אל החניון. טיול מהנה.
