הרחצה בבית המרחץ הרומי היתה רק חלק שולי מחוויית הבילוי במקום. כל עיר שכיבדה את עצמה ברחבי האימפריה דאגה להקים בתי מרחץ לרווחת התושבים. שם נהגו לשבת העסקנים כדי לסגור עסקאות, הפוליטיקאים כדי לשמוע את רחשי הציבור וסתם עמך כדי ליהנות מהרגע ולשכוח מהצרות. הלבוש היה מינימלי, אם בכלל. ברוב בתי המרחץ ברחבי האימפריה נשים וגברים בילו יחדיו. בחלק מהמקומות נמאס להם מה”סדום והעמורה” שהתחולל בעירם ומצאו תירוץ להפרדה – בתי מרחץ נפרדים לנשים ולגברים.
הטיול שלנו הפעם הוא מסע בזמן שיוצא מרמת הנדיב של המאה ה־21, עובר בבית חורי העותומאני, חולף על פני שרידי התיישבות שהחלה לפני 10,000 שנה, נמשך אל מעיין נובע עם נקבה תת קרקעית ומסתיים בבית המרחץ הרומי הקדום. המסלול המעגלי, שמתחיל ומסתיים בכיכר השבילים ברמת הנדיב, אורך 2.5 ק”מ – כשעתיים הליכה – ומתאים לכל המשפחה בכל ימות השנה.
הנקבה של המעיין (צילום: יוסי מזור)
ארזו מים, כובע, בגדים ונעליים נוחות להליכה, רשמו באפליקציית ווייז “רמת הנדיב” וצאו לדרך. הכניסה לרמת הנדיב היא אמנם בחינם, אבל יש להביא בחשבון את שעות הפתיחה והסגירה של האתר. האתר פתוח בכל ימי השבוע, כולל שבת, מ־8:00 עד 16:00, למעט יום שלישי שבו הוא פתוח בשעות 19:00-8:00 ויום שישי שבו הוא פתוח בשעות 14:00-8:00.
סמוך לחניית הרכבים יש גן משחקים – מקום טוב לילדים לפרוק את האנרגיות שצברו בנסיעה. בחלקה המערבי של החניה נמצאת כיכר השבילים, שממנה יוצא המסלול שסימונו הוא כחול. המשיכו בעקבות הסימונים והחצים, ולאחר חציית שתי דרכי עפר תגיעו לתצפית מרהיבה על בקעת הנדיב. מהתצפית ניתן לראות בשלוש הפינות של הבקעה שלושה יישובים הנקראים על שם בני משפחת רוטשילד – בדרום בנימינה שנקראת על שם הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד או בקיצור “הנדיב הידוע”; בדרום מזרח גבעת עדה המנציחה את זכר רעייתו של בנימין – אדלהייד (עדה) דה רוטשילד; ובצפון מזרח זכרון יעקב הקרויה על שם אביו של בנימין – ג’יימס (יעקב) מאיר דה רוטשילד.
גן המשחקים ברמת הנדיב (צילום: יוסי מזור)
רוצים להישאר מעודכנים?
המשיכו עם השביל בירידה לעבר חורשת הברושים ועברו על פניו של עץ חרוב מרשים. בהמשך מתחבר השביל הכחול לשביל בעל שלושה צבעים – לבן, כחול וכתום. זהו שביל ישראל המפורסם שחוצה את הארץ מדן ועד אילת. פנו שמאלה וחלפו בזהירות על פני מעבר צר בין שיחי צבר קוצניים, עד שתגיעו לעץ גדול במיוחד ומרשים ביופיו. זהו אלון התבור. “אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים”, כך כתוב בספר עמוס, פרק ב’. עצי האלון התבור הם אכן חסונים וגובהם יכול להגיע ל־15 מטר. בלוטי אלון התבור הגדולים עשויים להגיע לאורך חמישה ס”מ. יש הטוענים ששם הפרי ‘בלוט’ ניתן לו בשל העובדה שהזרע בולט מתוך הספלול שבתוכו הוא יושב. בימי מלחמת העולם הראשונה ובתקופת הצנע, כאשר הרעב שרר בארץ, נהגו תושבי הארץ לאכול את הבלוטים קלויים, ומבלוטים כתושים הכינו אבקה ששימשה תחליף לקפה. ברפואה העממית, אומרים מביני דבר, בלוטי האלון מצוינים לטיפול בכיב קיבה (אולקוס), בכאבי בטן ובטיפול בלחץ דם גבוה.
המשך הירידה בשביל מוביל למכלול עין צור – מעיין שזורם בכל ימות השנה. כדי להגדיל את ספיקת המעיין ולווסת את כמות המים לשעות שנוחות לתושבים, נחפרו הנקבה, תעלות ובריכות אגירה. מומלץ להיכנס לנקבה כדי להתרשם מיופיה, וגם בבריכה לאגירת המים כדי לשכשך את הרגליים.
בריכת האגירה בעין צור (צילום: יוסי מזור)
בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במעיין נמצאו מאות מטבעות עתיקים. הסברה היא שהמטבעות נזרקו על ידי האורחים שפקדו את המעיין והאמנו שהשלכת המטבע תביא להם מזל טוב. ספק אם הם זכו למזל ולנחת שאותם הם ביקשו לעצמם. לארכיאולוגים בני המזל שחשפו את הממצא הם סיפקו ללא ספק הרבה התרגשות ונחת.
בהמשך השביל תגיעו לבית מרחץ רומי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בית המרחץ מחולק לארבעה חדרים, והכניסה אליהם היא לפי הסדר: הרוחצים ירדו דרך שבע מדרגות אל חדר המלתחה (אָפודִיטַרְיוּם), טבלו באמבט מים קרים (פְריג’ידריום), משם המשיכו אל החדר הפושר (טֶפּידריום), ולסיום אל החדר החם (קַלְדריום). בית המרחץ היה הבילוי הכי חם בעת ההיא.
האפודיטריום והפריג'ידריום בבית המרחץ (צילום: יוסי מזור)
בהמשך השביל בדרך חזרה אל גני הנדיב תחלפו על פני מתקן עגול שנקרא קולומבריום. מתקן זה נבנה כמגדל שהתנשא בעת ההיא לגובה של שמונה-עשרה מטרים ושימש לגידול יונים. היונים נכנסו למגדל דרך פתחים וקיננו בגומחות שנבנו עבורן בחלקו הפנימי של המתקן. את היונים גידלו לפולחן ולמאכל, והלשלשת שלהן שימשה לזיבול השדות.
הקולומבריום לגידול יונים (צילום: יוסי מזור)
בהמשך השביל תעברו דרך חרבת עלק. אתר זה היה מיושב כבר לפני יותר מ־10,000 שנה, ולאורך ההיסטוריה הוא נחרב והוקם מחדש שוב ושוב. הקשתות שתפגשו במעלה הדרך הם שרידי החווה המפוארת שבנו כאן בשנת 1880 בני משפחת אל־חורי – משפחה ערבית נוצרית שהיתה בעלת המקום עד שבשנת 1913 רכשה מהם את המקום החברה להתיישבות יהודית (יק”א). המשיכו בשביל הכחול עד שתגיעו בחזרה לחניון הרכבים. טיול מהנה.
