עשרות תלמידים מחמישה בתי ספר יסודיים בחיפה והקריות השתתפו במחקר בינלאומי תחת הכותרת "המסע אל עבר הסליחה והאהבה". המחקר התקיים במספר מדינות במקביל בשנת הלימודים שעברה, ולפני כשבועיים הוצגו הממצאים בכנס שהתקיים באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון, ארה"ב.
את ישראל ייצגו במחקר 20 בתי ספר, מהם ארבעה מחיפה: מהמגזר הממלכתי – בן גוריון וניגונים – רוממה, מהמגזר הממלכתי דתי – נתיב – אלעזר כרמל, ומהמגזר הערבי בית הספר אלחיוואר. את הקריות ייצג בית הספר אלמוגים בקרית ים.
המחקר הוא חלק ממחקר גדול שמבצע ד"ר רוברט אנרייט מוויסקונסין זה 35 שנה. אנרייט נחשב לגורו העולמי בחקר הסליחה והוא חוקר את דפוסיה. בישראל הובילה את המחקר ראש בית הספר לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ד"ר טלי גל, שאף השתתפה בכנס. לדבריה, מטרת המחקר הייתה לבדוק בשלוש מדינות שחיות בצל קונפליקט – ישראל, צפון אירלנד וטאיוואן איך תוכנית כזו, שממוקדת בלימוד הסליחה ואהבת חינם, מיטיבה עם התלמידים. אם זה מבחינת המצב הנפשי שלהם, כלומר הדימוי העצמי, אופטימיות לעומת פסימיות, תחושות של חרדה, דיכאון, כעס וגם הישגים בלימודים. ציוני התלמידים נמדדו לאורך השנה, וכך גם שיתוף פעולה של הכיתה בדגש על אווירה כיתתית.
בכנס בארה"ב ייצגו את ישראל מורות ומנהלות יהודיות וערביות, והוצגו בו, בין השאר, סרטונים המתארים את המחקר ואת התהליך שעברו התלמידים.
גל: "בסוף התהליך התלמידים מילאו שאלונים שנבדקו. רכזת המחקר לייקי סבן מאוניברסיטת חיפה ערכה ראיונות עומק גם עם המורות וגם עם התלמידים, כשבמגזר הערבי היא נעזרה בעוזרות מחקר ערביות, סטודנטיות למשפטים, כך שאיסוף הנתונים, כלומר החלק החינוכי, הסתיים, ועכשיו מנתחים את הממצאים".
רוצים להישאר מעודכנים?
על התוכנית והשפעתה על בתי הספר, מספרת גל: "לפני הנסיעה לארה״ב התקיים כנס באוניברסיטת חיפה, שבו נטלו חלק המורות שהשתתפו במחקר והמנהלות שנחשפו לו. הן אמרו שהתוכנית הזו שינתה אותן כבני אדם. הם חששו בהתחלה שהילדים לא יזרמו עם המחקר ולא ממש ישתפו פעולה, כי זה ייראה להם ילדותי ולא מספיק ציני לאופי הישראלי. אחרי שניים-שלושה שיעורים הילדים ממש אהבו את זה, חיכו לשיעורים האלה, שאלו מתי יש עוד? הם יישמו את השפה שהם רכשו בתוכנית המחקר והשתמשו בה גם בהקשרים אחרים ביניהם ובשעורים אחרים".
מה כללה תוכנית המחקר?
"התוכנית כללה 14 שיעורים שהתפרשו על פני שלושה חודשים עם קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת. התוכנית כללה שלבים שונים. בהתחלה התבקשו התלמידים להיזכר במישהו שפגע בהם, וכל אחד כתב את שם הפוגע לעצמו. הם לא התבקשו לחשוף את שם הפוגע. זה היה הזיכרון שעליו הם עבדו לאורך כל שלושת החודשים. הם שמו את הכאב שלהם על השולחן. הם סיפרו מה הייתה הפגיעה, תיארו את ההרגשה, מה זה עשה להם, וגם למדו להכיר במחיר שהם משלמים כשהם כועסים. הם גם נשאלו 'עד כמה אתה כועס על הילד שפגע בך היום? מה הכעס הזה עושה לך? ואיך אתה מרגיש עם זה היום?'. בהמשך, באמצעות סיפורים מצוירים וסרטים שתורגמו לעברית וערבית, הם למדו מה זו סליחה. היו גם הפעלות שונות כדי לסייע להם להתבטא, בין השאר, דרך עבודה בפלסטלינה וכתיבת יומן, כך שהתוכנית לא הייתה פרונטלית ויבשה".
לדברי גל, התלמידים גם למדו מה זו אהבת חינם: "זה מצב עוד יותר מופשט. למעשה זו נדיבות רגשית. להיות טוב לאחרים ולתת להם משלך תוך השקעת מאמץ. להתחלק במעט שיש לך, אפילו שזה קשה ועולה לך. פשוט מתוך נדיבות ולא מתוך איזה שהוא אינטרס. סליחה למישהו שלא מגיע לו שנסלח לו וזה סוג של אהבת חינם".
