מנהלת בית הספר אופקים סוזנה רייף. "קשה לי דמיין את בית הספר בלעדיהם״ (צילום: שושן מנולה)
מנהלת בית הספר אופקים סוזנה רייף. "קשה לי דמיין את בית הספר בלעדיהם״ (צילום: שושן מנולה)

“ההרגשה היא שאני מוסרת את הילדים האישיים שלי הלאה”

אנשי הצוות בבית הספר לחינוך מיוחד אופקים חיים ונושמים את העבודה מסביב לשעון. אי אפשר להתנתק מהתלמידים הסובלים מנכויות פיזיות, וקשיי התקשורת הם רק אתגר שמחבר עוד יותר. לא מפליא שכאשר מסתיים מחזור - פרק זמן נכבד שנמשך עד 19 שנה - הפרידה היא קשה

פורסם בתאריך: 2.8.19 12:59

"הכנתי נאום למסיבת הסיום והתרגשתי מאוד", אומרת סוזנה רייף, מנהלת בית הספר לחינוך מיוחד אופקים זה ארבע שנים, "זהו המחזור הגדול הראשון שלי שמסיים, ואני יודעת שזו הולכת להיות פרידה קשה. נקשרתי מאוד לתלמידים, וקשה לי דמיין את בית הספר בלעדיהם".

והפרידה היא אכן קשה. "יש למשל את ליאור משה, שהיא הדוברת הלא רשמית של בית הספר", ממשיכה רייף, "כשמגיעים אלינו אורחים היא מסבירה להם מה זה אומר לימוד בבית ספר לחינוך מיוחד עם נכויות פיזיות, מה זה אומר להיות אדם נכה. לדמיין את בית הספר בלעדיה זה לא פשוט. ויש גם חששות – אין מסגרת המשך לתלמידים הבוגרים שלנו כי זה מורכב. צריך לתפור לכל אחד מהם חליפה אישית ולדאוג למעטפת. למרות שאת תפקידי כגורם החינוכי סיימתי, אנחנו מבטיחים לעקוב אחרי כל אחד מהתלמידים ולדאוג לכך שהם לא יישבו בבית ולא יעשו כלום עם עצמם. זכותם לקבל מסגרת המשך".

בית ספר אופקים מוגדר כמוסד לתלמידים עם מוגבלות פיזית מורכבת ועם אינטליגנציה תקינה, מסבירה רייף, אבל בפועל יש בו תלמידים מכל הסוגים. ב־27 ביוני סיים את לימודיו אחד מהמחזורים הגדולים שידע אופקים בשנים האחרונות. ״במסיבת הסיום העברתי לתלמידים מסר של מסוגלות", היא מספרת, "אמרתי להם ׳למרות המגבלות, המורכבות והקושי, יש לכם יכולות להגשים את החלומות שלכם. צאו לדרך. אנחנו תמיד נהיה לצדכם׳״.

 

ליאור משה. הדוברת הבלתי רשמית

ליאור משה. הדוברת הבלתי רשמית

 

לומדים להיות קשובים

שעת בוקר בבית הספר אופקים, לפני היציאה לחופש הגדול. התלמידים נמצאים בכיתות. סטודנטיות מהמסלול לחינוך מיוחד במכללה האקדמית גורדון לחינוך מגיעות לבית הספר להתרשם מהמתרחש בו. הכל נראה לכאורה שגרתי, אבל באוויר מרחפת אווירה מיוחדת של שמחה מהולה בעצב. בדרך כלל מסיים את בית הספר תלמיד אחד או שניים, אך הפעם מדובר בשמונה תלמידים בבת אחת. שלא כמו בבתי ספר של זרם החינוך הרגיל, שבהם מסיימים התלמידים את לימודיהם בגיל 18, בחינוך המיוחד מסיימים התלמידים בגיל 21. אם התמזל מזלם ויום הולדתם ה־21 חל אחרי 1 בספטמבר, אפילו ביום אחד, מממנת להם המדינה שנה נוספת במוסד החינוכי שבו הם למדו עד עתה, והם יסיימו ללמוד בגיל 22.

הבדל נוסף בין הזרמים הוא שבחינוך המיוחד הגמישות בעלייה מכיתה לכיתה היא רבה מאוד. יש מקרים שבהם תלמיד מתחיל ללמוד בכיתה מסוימת בהתאם לגילו והצוות מבחין שהוא לא מתקדם לפי קצב מתאים, ואז הוא עשוי לא לעלות כיתה בשלב ראשון. בשלב מאוחר יותר, כשמצבו ישתפר, הוא יצטרף לכיתה שבה הוא החל את דרכו. רוב התלמידים במחזור שסיים השנה למדו ביחד באופקים מגיל 3 ועד גיל 21 או 22. גן, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים ותיכון – כל שלבי החינוך במקום אחד. ״היום כבר אין מחזורים גדולים כאלה״, אומרת המנהלת.

מהי הייחודיות של המחזור הזה?

״הוא היה מחזור מגובש מאוד. הם חוו המון חוויות ביחד ונהנו מתפישה חדשה שהנהגנו בבית הספר ביחס לחטיבה הבוגרת. לפני שנתיים הקצינו למחזור קומה נפרדת משלהם – את הקומה העליונה. השינוי הפיזי נעשה בעקבות שינוי הגישה שלנו. הלמידה נעשתה לא רק עיונית אלא גם עמלנית, מכוונת לנושא של הכנה לחיים. ההפרדה הזו משאר התלמידים אפשרה לנו ליצור עבורם לוח זמנים שהותאם רק להם ותכנים משלהם. תלמידי המחזור למדו תוכנית לימודים שמבוססת יותר על סדנאות פנאי כמו סדנת צילום, משחקי שולחן, סדנת מחשבים, שימוש במשאבי קהילה, אקטואליה ותעסוקה. אם בעבר הם למדו שיעורי כלכלת בית במטבח בית הספר, לאחר השינוי הכנסנו לשם סדנאות בישול. היו במחזור הזה תלמידים שמתקשרים בדיבור כמו תלמידים רגילים, והיו כאלה שדיברו עם שיבושי מילים והיינו צריכים להתאמץ כדי להבין אותם. יש כאלה שהשתמשו במחשבי תקשורת – פעילות שדורשת מיומנות גם מהצד השומע שצריך להתאזר בסבלנות – ויש שתקשרו באמצעות מחשב עם מיקוד מבט, כלומר האייקונים במחשב הופעלו כשהביטו בהם״.

איך התלמידים תקשרו ביניהם?

״זה תלוי – יש כאלה שדיברו ביניהם באופן רגיל, ויש שנעזרו בטכנולוגיה מסייעת. הם למדו להיות קשובים האחד לשני, וזו לא היתה משימה פשוטה. לפעמים היה צריך במורה שיתווך ביניהם״.

 

מחנכות המחזור שירלי קרשובר, אילנה פריאנטה וסיגל ידיד. "אנחנו מקווים להכי טוב עבורם״ (צילום: בית הספר אופקים)

מחנכות המחזור שירלי קרשובר, אילנה פריאנטה וסיגל ידיד. "אנחנו מקווים להכי טוב עבורם״ (צילום: בית הספר אופקים)

 

 

“אף פעם לא מתנתקת”

יום הלימודים באופקים מתחיל רשמית בשעה 8:00, כמו ברוב בתי הספר, אלא שכאן עד לשעה 8:30 מדובר בתהליך קליטה. ״הגעת התלמידים לבית הספר היא מורכבת בגלל המרחקים, כי לא כולם גרים בחיפה", אומרת רייף, "נוסף על כך יש מורכבות לוגיסטית. התלמידים יושבים בכיסאות גלגלים, וכשההסעה מגיעה מעלים אותם לרכב במעלון, קושרים אותם לכיסא ואחר כך לרכב, וזה לוקח זמן. כניסתם לרכב דומה למשחק המחשב טטריס. תלמיד אחד נכנס ואז השני צריך להיכנס בצורה כזו שלתלמיד השלישי יהיה מקום. יש משהו בלוגיסטיקה הזו שמלמד אותנו שהחיים מתנהלים בקצב אחר, איטי יותר״.

עד להגעתם של כל התלמידים עובדים בבית הספר עם אלו שכבר הגיעו באופן פרטני ומבצעים איתם תרגולים שונים. ״השיעורים אצלנו מורכבים ממקצועות עיוניים כמו ספרות, היסטוריה, דקדוק ומוזיקה", מסבירה רייף, "במחזור הזה היתה תלמידה שנבחנה בבחינת הבגרות בפיזיקה ותלמידה נוספת בתזונה. במהלך היום מקבל כל תלמיד טיפולים פרטניים פרה-רפואיים לפי הצורך על ידי קלינאיות תקשורת, פיזיותרפיסטית או מומחית בריפוי בעיסוק. יש גם בריכה טיפולית בבית הספר, וכולם עוברים טיפול בהידרותרפיה. תוך כדי שיעור תלמיד יוצא לטיפול ואחר מגיע מטיפול. יש גם טיפולים קבוצתיים שבהם המטפל נכנס לכיתה ועובד עם התלמידים ביחד עם המחנכת ועם הצוות המסייע. זה מעצים את האפקט של הטיפול למהלך כל השבוע״.

שירלי קרשובר היא אחת משלוש המחנכות של המחזור. היא משמשת זה 19 שנה כמחנכת בוגרים בבית הספר. ״אני התחנה האחרונה שלהם בית הספר”, היא אומרת, “הייתי פה כסטודנטית כשלמדתי חינוך מיוחד במכללת גורדון. ביום שבו הגעתי לפה לסיור של כמה שעות ידעתי שזו האוכלוסייה שאני רוצה לעבוד איתה. היה לי ברור שאני חוזרת רק לכאן. מבחינתי זו היתה חתונה קתולית. החינוך המיוחד פה הוא יותר מיוחד ממיוחד. הצוות הרבה יותר מעורב רגשית. אנחנו חווים דברים שבחינוך הרגיל לא חווים. יש השפעה רגשית של התלמידים עלי ושלי עליהם. הלימודים מסתיימים בשעה 15:15 באופן רשמי אבל אני אף פעם לא מתנתקת. מעניין אותי לדעת מה הם עושים אחר הצהריים. כשהם מגיעים למחרת היום לבית הספר אני מבקשת מהם שיספרו לי מה הם עשו אתמול, למרות הקושי בתקשורת והצורך לחזור לפעמים שוב ושוב על הדברים. איזה כוח רצון והתמדה יש להם. זה ממש הפתיע אותי. לכולם היה חשוב להגיד לי מה עבר עליהם. אם יש משהו שמאפיין את התלמידים כאן זה הנחישות שלהם לבטא את עצמם ולספר. הם התעקשו שנבין״.

עומק המעורבות של מחנכת באופקים, אומרת קרשובר, מחלחל לכל תחומי החיים: ״יש פה תלמידים מדהימים עם תעצומות נפש בלתי נדלות, אומרת קרשובר, "בכל פעם צצו מהמורות חדשות שהם היו צריכים להתגבר עליהם, ואנחנו נלחמנו ביחד איתם. לימדנו אותם איך לסנגר על עצמם ומהן הזכויות שלהם, כי זה מאוד לא פשוט להיות נכה במדינת ישראל. כל יציאה החוצה, גם אם זה לחצות את הכביש כדי לחכות בתחנת האוטובוס, היא דבר לא פשוט. בגלל מספר התלמידים הקטן בכל כיתה אני הרבה יותר זמינה לכל תלמיד, לכל אחד יש את סיפור החיים שלו. זה היה מחזור מדהים עם ילדים שהם מילוליים מאוד ועם שמחת חיים. לצערי, בגלל המגבלות הלוגיסטיות הם לא נפגשים אחר הצהריים, אבל הם מתקשרים ביניהם בגבול היכולת. כשיש פעילות לכל בית הספר בקומה התחתונה הם רוצים להישאר בקומה העליונה, שם הם הרגישו שהם בפסגת האולימפוס״.

 

בית הספר אופקים. "אין מסגרת המשך לתלמידים הבוגרים שלנו" (צילום: שושן מנולה)

בית הספר אופקים. "אין מסגרת המשך לתלמידים הבוגרים שלנו" (צילום: שושן מנולה)

 

“לא באנו להציק”

מצדם של ההורים, הדברים נראים לפעמים קצת אחרת. בגיל 3 הביאו איווט שולץ ועופר פרוי, הוריה של בוגרת המחזור נועם פרוי שולץ, את בתם לראשונה לאופקים בהמלצתה של עובדת סוציאלית במרפאה להתפתחות הילד. ועדת הקבלה בבית הספר החליטה שהיא מתאימה.

שולץ: ״ביום הראשון אחרי שהתקבלנו לאופקים סיירו איתנו בגן. על כל המגירות היו כתובים שמותיהם של הילדים. אמרתי לעופר ‘יש פה עוד ילד שקוראים לו נועם’ והוא ענה לי ‘לא, זו נועם שלנו’. עד כדי כך הייתי בהכחשה”.

פרוי: ״בהפסקה ראינו פתאום את הילדים הגדולים על כיסאות גלגלים, וזה היה קשה. קיבלנו שוק אבל לאט לאט התגברנו״.

שולץ: ״בשנה הראשונה הסענו את נועם לאופקים כי לא הסכמנו שהיא תגיע בהסעה המאורגנת. פחדתי. לא התאים לי לשים ילדה בת 3 בהסעה. כשהגענו לגן, הצוות באופקים ביקש ממני להשאיר את נועם בכניסה ושלא אכנס פנימה. זה נראה לי ממש מוזר. לאט לאט הרגלתי אותם שאני רוצה להיות מעורבת בחייה של נועם בבית הספר. בהתחלה היה להם קשה להכיל את הבקשות ואת הדרישות שלנו אבל אחר כך זה הסתדר״.

מה ביקשתם מהצוות שהיה להם קשה לבצע?

פרוי: ״רצינו למשל שהם יכתבו במחברת קשר מה קרה עם נועם בבית הספר כי היא לא מילולית, ולא היתה תקשורת אחרת אז. אחר כך רכשנו לנועם מחשב תקשורת, וזה הפך להיות פשוט יותר. היינו צריכים להתקשר לבית הספר ולבקש, ולהזכיר שיכתבו. פעם כתבו ופעם לא״.

שולץ: ״לקח להם זמן להבין שלא באנו להציק לצוות אלא שאנחנו מבקשים לדעת כדי לעזור״.

פרוי: ״נקודת המפנה ביחס להורים הגיעה כאשר ד"ר גלית אמסלם נכנסה לנהל את אופקים. באותה התקופה הקמנו ועד הורים. בהתחלה זה היה קשה כי ועד הורים פעיל הוא דבר לא כל כך מקובל בבתי ספר לחינוך מיוחד. אמסלם בתבונתה הבינה מהר מאוד שמוועד הורים היא יכולה רק להרוויח, ושיתפה איתנו פעולה״.

שולץ: ״מה שמדהים ומאפיין מאוד את אופקים זה הקשר בין אנשי הצוות. הם מחליפים האחד את השני כשצריך לבצע מטלות כלשהן. אין באופקים מקרה שבו אחת מהסייעות לא מגיעה לעבודה, אם זה בגלל מחלה או מסיבה אחרת, ומישהי אחרת מבית הספר לא תחליף אותה. לפעמים אנחנו אפילו לא היינו מודעים לכך שהיתה בעיה״.

מה נועם סיפרה על בית הספר?

״היא סיפרה בעיקר על החברים בכיתה – למי יש כיסא גלגלים חדש, מי החסיר יום ומי הגיע. היא ידעה בדיוק מה קרה עם כולם. נועם אהבה מאוד ללכת לבית הספר מההתחלה. ביום שבו לא היו לימודים היתה קטסטרופה כי אין לה חברים מחוץ לבית הספר וגם ולא מסגרת אחרת, וזה היה קשה. החברים שלנו הם החברים שלה״.

 

נועם פרוי שולץ. "ביום שבו לא היו לימודים היתה קטסטרופה" (צילום: שושן מנולה)

נועם פרוי שולץ. "ביום שבו לא היו לימודים היתה קטסטרופה" (צילום: שושן מנולה)

 

מסירות נפש של ממש

אמסלם, שניהלה את אופקים לפני רייף במשך שמונה שנים, הושפעה עמוקות מעבודתה שם, עד שהחליטה להקדיש לנושא את עבודת הדוקטורט שלה, שאותו עשתה במסגרת בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. העבודה בחנה את הרווחה הנפשית של מטפלים עיקריים, בעיקר ההורים, בבן משפחה עם מגבלה שכלית.

אמסלם: ״בחירת נושא הדוקטורט שלי לא נעשתה באקראי. המקום הזה של להיות משמעותי לגבי מישהו אחר כל כך, בנתינה שמתקבלת על ידי הצד השני, קרי המשפחות, זה נושא מרתק בעיני. שולץ ופרוי למשל הקריבו את חייהם ובעצם ויתרו על עצמם במקומות מסוימים. הם הפכו ביחד עם שרית זיתוני – אם נוספת בבית הספר – לשליחים של כל המחזור. קשה מאוד למצוא הורים כאלה. הם לקחו על עצמם תפקיד חברתי לפעול מול משרד הרווחה כדי להקים בתים ומוסדות המשך לבוגרי אופקים. הם נקלעו למצב הזה כשנולדה להם ילדה עם מוגבלות, אבל הם הפכו את זה למשהו שמסייע לכל ההורים במצבם. זה הפך אותם לאנשים שכל מילה שאומר עליהם לא תוכל לתאר את הרגשתי כלפיהם. זו מסירות נפש של ממש. ההורים האלה הפכו למשמעותיים בחיי. זה חיבור שקשה להסביר אותו במילים. הבנתי אותם הרבה מעבר ליחסי מנהל והורה״.

מה זכור לך מהמחזור שסיים השנה?

״הוא מורכב מתלמידים מדהימים. כל אחד שם הוא דמות משפיעה ויש לו אמירה גם בהוויה שלו. בשביל זה לא צריך דיבור. המסרים והערכים שביקשנו להעביר להם בתקופתי הם שגם אם אתה כלוא בתוך גוף, יש לך היכולת, האוטונומיה והעצמאות לבחור את הבחירות שלך, להשפיע ולומר את דעותיך. כל אחד מהבוגרים האלה יצא עם המתנה הזו לחיים. הם לא יהיו ככל הבוגרים הנכים, כי יש להם מה להגיד״.

 

בוגרי המחזור שסיים. יוצאים אל החיים האמיתיים (צילום: שושן מנולה)

בוגרי המחזור שסיים. יוצאים אל החיים האמיתיים (צילום: שושן מנולה)

 

ילדים גדולים מהחיים

ב־1 נובמבר 2018 נפטר בן המחזור כרם עווד ממחלה. ״עווד סבל מניוון שרירים", מספרת קרשובר, "למרות שילדים כאלה לא חיים שנים רבות, מותו הפתיע אותנו. היה המון בכי בכיתה. כולנו היינו בהלם טוטאלי. שום דבר לא הכין אותנו למוות הזה. זה תפס אותנו בהפתעה מוחלטת. יומיים לפני כן עווד היה בבית הספר ואמר לנו שהכל בסדר. הוא היה במצב רוח נהדר ואמר לנו שהוא מאושר. יועצת בית הספר ליאת קרן והמנהלת סיפרו לתלמידים על מה שקרה. איפשהו המוות הזה איחד אותם עוד יותר״.

איך המורים התמודדו עם האובדן?

״לקחנו את זה קשה מאוד, זה השפיע על כולנו. נתנו לכל תלמיד את הזמן שלו להתאבל על עווד. לאחר מכן העלינו זיכרונות והראינו תמונות. לא רצינו להקשות יותר מדי. חלק מהצוות נסע להלוויה, והיו תלמידים שנסעו עם הוריהם לבית המשפחה כדי לסגור מעגל. שלושה חודשים לאחר פטירתו עשינו תערוכה מציוריו, והתלמידים הכינו אלבום תמונות להורים. כל אחד סיפר על חוויה מיוחדת שהיתה לו עם עווד. היתה כאן עבודה של עיבוד רגשות ביחד עם היועצת״.

אחמד עווד, אביו של כרם: ״כרם נכנס בגיל 7 לאופקים לניסיון, כדי לבדוק אם בית הספר מתאים לו, וזה התאים. הוא המשיך בבית הספר עד ליומו האחרון. אנחנו גרים בטמרה וזה לא היה קל להגיע מדי יום לחיפה, אבל לא היתה לנו אלטרנטיבה בגלל שמצבו של כרם היה מורכב מאוד. כדי למצוא לו מסגרת היינו מוכנים לסבול. הוא סבל בהסעות אבל בבית הספר היה לו כיף. היתה לו בעיה של קשב וריכוז, וזו המסגרת הראשונה שבה הוא הצליח. אופקים הוא מסגרת שיש בה סדר. פתאום קיבלנו בן למופת. כרם הפך להיות סמל בבית הספר. הוא היה ילד מיוחד, ובבית הספר אהבו אותו מאוד. אופקים בשבילנו זה הרבה יותר ממשפחה. אין לי מילים לתאר מה הם בשבילנו. קיבלנו מהם יחס יוצא מן הכלל״.

לפני שלוש שנים, מספר אחמד עווד, כרם הגיע למשבר: “הוא סבל מבעיות נשימה. יום אחד הוא אמר לנו ׳אני כבר לא יכול לחיות יותר. זהו, אני רוצה למות׳. הוא נכנע. רצינו להוציא אותו מהמצב הזה, ומי שסייעה לנו היתה המורה רויטל יגלה. לא היה אדם אחד באופקים שלא רצה לעזור. הם אמרו לנו כל הזמן ׳רק תגידו איזו עזרה אתם צריכים׳. בפברואר, כשהמחזור קיים יום זיכרון לכרם בבית הספר, הלכתי לשם ביחד עם אשתי. קשה לי להסביר במילים עד כמה המעמד הזה ריגש אותי. כל אחד מהילדים דיבר על כרם, והלב שלי היה עם כל אחד ואחד מהם. כרם גרם לנו לאהוב אותם. הם היו בשבילו משהו מיוחד מאוד. אחת מהתלמידות מהמחזור שלו בכתה בכי מר עד שהלב שלי נקרע. מרוב בכי נשברתי ועמדתי חסר אונים. הייתי איתם באבלם. אני מסתכל על הילדים האלה מזווית אחרת. בשבילי הם לא ילדי חינוך מיוחד אלא מלאכים. הם מרגישים שהם בריאים לגמרי, כאילו שאין להם כלום. פעם שאלו את כרם בבית הספר ׳אם היינו יכולים למלא עבורך משאלה אחת, מה היא היתה?׳, והוא ענה 'שאבי יהיה בסדר, שיהיה לו כסף ושהוא יהיה שמח׳. הוא לא לקח את עצמו בכלל בחשבון. אלו הם ילדים גדולים מהחיים. אפילו יותר מזה״.

קרשובר, המחזור הזה מוכן לחיים?

״זו שאלה קשה. זה מדיר שינה מעיני כולנו. אנחנו כצוות של משרד החינוך בוחנים את כל האפשרויות עבורם למסגרות המשך שהן לצערנו מעטות מאוד. אנחנו ממליצים המלצות שונות להורים, אבל בסופו של דבר ההחלטה תהיה רק שלהם. נסענו השנה כמה פעמים ביחד עם ההורים כדי לבדוק מסגרות המשך, ובפעמים אחרות נסע הצוות לבד. ההרגשה שלי היא שאני מוסרת את הילדים האישיים שלי הלאה, וזה מאוד לא פשוט. אנחנו מקווים להכי טוב עבורם״.

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר