את הפאנל על מערכת החינוך בעידן הסלולר במסגרת ועידת ערי ישראל לחינוך שנערכה היום (ראשון) בחיפה פתח המנחה יוסי מזרחי עם איה איתן, תלמידת כיתה י"ב בבית הספר ליאו באק. לשאלה אם אפשר היום להורות לתלמיד לא להביא את הסלולרי לבית הספר היא ענתה: "אפשר, אבל תהיה הפגנה נגד זה".
איך זה הולך אצלכם בבית ספר?
"אצלנו מותר להביא טלפונים לבית הספר אבל בשיעור אסור להשתמש בהם. יש מורים שמביאים סלסלת טלפונים, והתלמידים שמים בה את הטלפון בתחילת השיעור".
כשמגיע הצלצול להפסקה, מה עושים כל התלמידים?
"חלק מתעסקים בטלפון. יש גם כאלה שמדברים פנים אל פנים. בכל זאת, בית הספר הוא מקום חברתי".
לדבריה של איתן, בתיכון מבינים את המשמעות של אי הקשבה בשיעור, וגם אם משתמשים בסלולרי בשיעורים ספציפיים לצורך חקר, לא ממשיכים לווטסאפ ולאינסטגרם.
ליאת אדרי היא מורה ומחנכת בבית הספר היסודי רבין, ושם הגבולות הם מוחלטים. "הילדים מגיעים עם טלפונים אבל הם לא מורשים להשתמש בהם במהלך היום", היא אמרה, "אנחנו מבקשים להשאיר אותם בתיקים במהלך השיעורים, למעט במשימות ייעודיות. מדובר בילדים מכיתה ד' ומעלה. הם משתמשים בטלפונים למשימה, ואז מכבים אותם ומחזירים לתיק".
אם הורים רוצים לבדוק מה שלום הילד במהלך היום, אתם מונעים את זה?
"ביום העבודה גם אני לא הייתי רוצה לקבל טלפון שיקטע את רצף החשיבה שלי. אם יש הודעה חשובה, אנחנו מבקשים שהכל ייעשה דרך מסגרות בית הספר".
ההורים לא התרעמו?
"כשבעלי מקבל טלפונים מהילדים בזמן העבודה הוא מתרעם. לפעמים זה על שטויות – 'הוא עשה לי, הוא לקח לי'. מי מאיתנו לא רוצה להגיע לעבודה, לעשות את עבודתו נאמנה ובשקט, בלי הפרעות? אני חושבת שגם הילדים זכאים לזה. לבוא וללמוד בלי מסיחי דעת".
המציאות היא שאפשר להשיג כל אדם בשנייה, ואם הוא לא עונה אז בווטסאפ.
"אם יש לי אפשרות ללמד אותם ולמנוע את אותם המסיחים לשש-שבע שעות ביממה, אשרי. הם נמצאים הרבה מאוד שעות מול המסכים הקטנים, ואני חושבת שאנחנו עושים טוב כשאנחנו מונעים את זה מהם. הטכנולוגיה היא בשירות התלמידים, אבל אנחנו מנסים שהיא תהיה אפקטיבית ולא בלי בקרה".
סגנית מנהלת בית הספר הבונים רונית קורצ'אק סיפרה שגם בבית הספר שלה מניחים את הטלפון בתיק, ומהצלצול הראשון עד לאחרון אין שימוש בטלפונים סלולריים, למעט בשיעורים לשכבה הבוגרת שבהם הם יכולים להשתמש בהם לחיפוש מידע: "אני חושבת שהטלפון לקח לילדים את הילדות שלהם. בכל יום רואים ילד שיוצא מהאוטו של אמא והיא מאחלת לו שיהיה לו יום נעים, והוא מהנהן עם הפנים בסלולרי וחייב לעבור שלב במשחק, נכנס לכיתה ולא פוגש את החברים שלו. כשיש צלצול הוא צריך להתרכז אבל הראש שלו במשחק. זה פוגע בכישורי השיח. אנחנו עם הספר, אבל התלמידים מתקשרים עם אימוג'י. הם לא יודעים לכתוב, לדבר ביניהם, הם לא פוגשים את החברים. אז הטלפון לקח להם את הילדות, לקח להם את מגרש המשחקים".
אז אולי נסגל גישה אחרת שאומרת שהטלפון הסלולרי קיים, אולי התפקיד של המורים, במקום להגיד לא, הוא לתווך, להסביר, לאפשר בהפסקה ולא בשיעור וליצור משהו משולב?
"לילד בבית ספר יסודי אין יכולת להעריך מה הוא עושה כשהוא לוחץ על כפתור. הילדים נמצאים בעשרות קבוצות ווטסאפ, כשסף הכניסה לווטסאפ הוא בכלל גיל 13. אנחנו רוצים שלילדים יהיו כישורים חברתיים, שהם יפגשו את החברים שלהם, שיסתכלו להם בעיניים, שידברו, ולא שיהיו חברים בקבוצות. איך הם ילמדו לדבר ולתקשר בתקשורת בין אישית? איפה שיתוף הפעולה, איפה עבודת הצוות, איפה היצירתיות? אז אני שותפה לדעתה של אדרי".
רוצים להישאר מעודכנים?
ד"ר גיא וולק יזם מהלך של רכישה מרוכזת של טלפונים שאינם סמארטפונים לילדי בית הספר רוממה ניגונים. "לי היה ברור שלילד בכיתה ג' אין צורך במכשיר שיעניק לו קשר אינטרנטי", הוא אמר, "לא היה לי ספק בכלל. לגבי האיך – כאן היתה לי התלבטות. הייתי בהרצאה של פסיכולוג קליני שדיבר על הרעיון השיתופי. יצרתי קשר עם אשת הוועד והעליתי בפניה את הרעיון של הטלפונים ה'טיפשים'. אמרנו 'בואו ננסה', והוצאנו הודעה בקבוצת הווטסאפ של ההורים. אמרנו שעוד מעט יתחיל החופש, סבא וסבתא רוצים לפנק, יהיו הרבה קונפליקטים ותחרותיות למי יהיה דגם מתקדם יותר. הצענו לעשות את זה אחרת".
ציפית להתנגדות בהתחלה?
"אמרתי שקודם אוציא את ההודעה ואז נראה את התגובות. היו המון שבירכו על המהלך וגם שתיים-שלוש התנגדויות של הורים שכבר קנו לילד סמארטפון בגלל האח הגדול. אבל ההיענות היתה אדירה. קיבלנו גם עידוד מהנהלת בית הספר ומהמחנכות, אז זה הלך חלק. קנינו את הטלפונים בצורה מרוכזת".
כמה שנים אפשר למשוך את הדבר הזה? אתה מצפה מילד בכיתה ד' או ה' בעולם הדיגיטלי של היום שיהיה בלי סמארטפון?
"אני חושב שחלק גדול מההורים מובלים מזרם של 'אין ברירה וזה המצב, ומה שחסר לי זה מלחמות עם הילד', אבל זה לא באמת נכון. אין לילד באמת צורך בסמארטפון. יש הבדל עצום בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא צריך, ואני כהורה יודע טוב יותר מה הוא צריך, ואני עושה איתו אבחנה בין מה שהוא באמת צריך לבין מה שהוא רוצה. שבהפסקות הוא יבנה את הכישורים החברתיים שלו. אני אומר לו – תן לבית הספר לתת לך את כל מה שהוא יכול".
איתן: "אני חושבת שצריך ללמד מגיל צעיר איך להתמודד עם הסחת הדעת הזאת. אם אנחנו מגבילים את השימוש בטלפון לשעתיים, בסופו של דבר יוצאים מבית הספר ואז יש את זה בבית. זה הפך לחלק מחיי היום יום. צריך ללמד כבר בבית הספר ובתנועות הנוער איך להשתמש בטלפון, כלומר לדעת שהוא קיים אבל לרצות להיות עם החברים, ולא בגלל שאסרו עלי להשתמש בטלפון. לוקחים מהילדים את האופציה לבחור. אם נגרום לילדים לבחור להיות עם החברים ולא עם הטלפון, נדע שהצלחנו לנצח את התופעה הזאת".
אדרי: "הטלפון הוא כלי, והתפקיד שלנו הוא להראות את זה לילדים. במה הוא משרת אותי? האם הוא יעזור לי לפגוש חברים? האם המדיה החברתית היא כזו שבאמת כולם שם חברים שלי? העולם הווירטואלי הוא העולם האמיתי שבו אני חי או שזה פייק? זה האתגר האמיתי".
קורצ'אק: "אנחנו מחנכים את הילדים לשימוש מושכל באינטרנט. אומרים להם שזה כמו בחיים האמיתיים, כמו בכביש, שיש בו תמרורים. זה רק מסיח את דעתם ממה שהם צריכים ללמוד – להיות אנשים טובים ולהכיר את הילדים מסביבם. אנחנו יכולים להראות לילדים מה טוב ומה רע. בכיתה ד' ילדים יכולים להשתתף בשיעורים מתוקשבים, אבל הסמארטפון צריך להיות בתוך התיק".
וולק: "לא יקרה שום דבר רע אם הילד יפתח ספר ויצלול לעולמות של דמיון. לא יקרה לו כלום אם הוא יפספס תכתובת באינסטגרם".
