השבוע זעקה הכותרת באתר “כלבו – חיפה והצפון”: “אחרי 85 שנה, לחיפה יש תוכנית מתאר חדשה”. מהכותרת ניתן היה להבין שמדובר באירוע דרמטי שישנה את החיים בעיר וסוף סוף מצבה ישתפר. לכן לא הבנתי מדוע לא יצאו בעקבות הדברים המוני התושבים לרחובות לחגוג את הבשורה. אבל אז תפסתי שלמעשה אין כאן כל בשורה, ובעצם אין ממש חשיבות לאישור התוכנית הזו. אין לה חשיבות במישור המשפטי-תכנוני ובכל היבט מעשי. מי שצריך לחגוג הם רק גורמים כמו עורך התוכנית והיועצים שקיבלו שכר טרחה על חשבון הציבור.
להלן ההסבר: לתוכנית מתאר אין משמעות מעשית. על פי חוק לא ניתן לבנות מכוחה דבר. החוק קובע כי ניתן להוציא היתר בנייה רק לפי תוכנית מפורטת, ותוכנית המתאר אינה כזאת. על מנת להגשים את האמור בה נידרש להכנת תוכנית נוספת שאישורה ייקח שוב שנים.
נכון שתוכנית מתאר מאפשרת לאשר חלק מהתוכניות על ידי הוועדה המקומית בלי צורך להביא את הדברים לאישור הוועדה המחוזית, אבל זה מתייחס רק לחלק קטן מהתוכניות. רוב התוכניות יגיעו בסופו של דבר לאישור הוועדה המחוזית באופן ישיר, או בעקיפין כערכאת ערעור (שהרי מדובר בישראל). לכן לא משנה מהו תוכנה של תוכנית המתאר, לוועדה המחוזית יש סמכות לשנות אותה ואין בה כדי לקבוע מצב דברים ברור. וזו הלא לכאורה אחת המטרות של תוכנית המתאר – קביעה של מדיניות תכנונית.
אבל מעבר לעניין המשפטי, ברור כיום לכל מי שעוסק בתכנון ערים שמדובר בהליך מיותר שגורם יותר נזק מתועלת. לכאורה, מטרתה של תוכנית המתאר היא לקבוע מדיניות ארוכת טווח – דבר חשוב וראוי בתכנון עירוני, אבל בפועל אישור תוכנית מתאר בישראל אורך שנים רבות, ועד שמגיע מועד אישורה הסופי כבר שוב יש צורך להכין תוכנית מתאר חדשה, וחוזר חלילה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אמנם נדרשו 85 שנה עד שאושרה התוכנית הנוכחית, אבל יש לזכור שלפני תוכנית זו היה ניסיון להכין תוכנית מתאר אחרת, חפ/1400, שהעבודה עליה התחילה בשנות ה־70 והיא לא אושרה סופית מעולם. הכנת התוכנית הנוכחית, חפ/2000, התחילה לפני יותר מעשר שנים, כאשר שנת היעד למימושה היתה 2025, כלומר בעוד חמש שנים בלבד. מה ההיגיון בעבודה של עשר שנים על תוכנית שבמקרה הטוב תשמש לחמש שנים?
בעולם הבינו זאת מזמן ולכן זנחו את הליך האישור של תוכניות מתאר. כיום רווחת התפישה הגורסת שאין צורך לחלק את העיר לאזורים לפי שימושים והוראות בינוי קשיחות אלא להיפך – לקבוע שכל השימושים מותרים בכל העיר, כל עוד שימוש מסוים לא פוגע בשימוש אחר. זה מוביל לקביעת תקנים מחמירים שיש לעמוד בהם. כמו כן נקבעים תנאים ברורים של תקנים לשטחים לצורכי ציבור, מסחר ותעסוקה שאמורים להתאים למספר יחידות הדיור. נוסף על כך נקבעים המתחמים שיש לשמר אותם או את אופי הבינוי בהם.
באופן כזה, יזם שמבקש להגדיל את מספר יחידות הדיור נדרש לספק את השטחים הנובעים מההגדלה המבוקשת ולעמוד בתקנים מחמירים של איכות סביבה ושמירה על בריאות הציבור. כך ניתן לשלב למשל מוסך למכוניות, בית ספר, מתנ”ס, משרדים ומגורים בצד שטחים ציבוריים באותו מבנה.
בעבודת המחקר שביצעתי בשנת 2000 לצורך קבלת תואר שני בתכנון ערים, בהנחייתם של פרופ’ מיכה בורט ופרופ’ דני צימנסקי, צפינו את הצורך בדוקטרינה חדשה וכינינו אותה “העיר הרב שכבתית”. הצעתי מודל אינטגרטיבי לבחינה ולהערכת איכות של אותה עיר. אז זה היה מדע בדיוני. היום זו המציאות ברוב העולם. ואני אומר שבשביל זה שווה להילחם.
הכותב הוא משפטן, אדריכל ושותף במשרד א. שילה עורכי דין
