שמעתי פעם בשם הרב משה ובר ז"ל מירושלים, שבכל חג אנחנו נדרשים לוותר על משהו. בפסח אנחנו מוותרים על הלחם לטובת המצה, בשבועות עושים תיקון ליל שבועות ומוותרים על השינה, ובסוכות נוותר על הבית לטובת הסוכה. אבל בחודש אדר, ועוד באדר כמו בשנה זו, יש לנו 60 ימי שמחה, 60 ימים להוסיף בכל דבר שמשמח.
בפורים אנחנו נדרשים לוותר על הדבר שהכי קשה לנו, על הדעה שלנו…
"חייב איניש לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – כלומר חייב אדם להשתכר בפורים ולהגיע למצב של "עד דלא ידע" של ויתור על הדעת שלו.
מה העניין בזה? האם אנחנו לא מפספסים את כל הנקודה של פורים, לפיה המן הוא ארור ומרדכי הוא ברוך? ובכלל, בכל שאר החגים היו פקחים מיוחדים מטעם הסנהדרין שהסתובבו בקהילות לאכוף את ההנחיות ולוודא שהשמחה לא מגיעה לכדי שתייה מרובה ושכרות, חלילה. אז מה קרה בפורים, פתאום מותר להשתכר
בפרשת "תצווה", שנקרא השבת, כתוב: "ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".
מוסבר על כך בחסידות שעל ידי כתית מגיעים אל המאור. כלומר, מאור זה מקור ועצם האור. הנשמה נקראת נר, והמאור שלה זה עצם הנשמה, הנקודה העמוקה והפנימית ביותר שבה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אומרת לנו התורה: איך מגלים את עצם הנשמה? על ידי "כתית". על ידי כתישה והתבטלות דווקא, מגיעים ומגלים את עומק הנשמה.
כך בדיוק היה בפורים, דווקא אחרי גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד, התגלתה הנשמה של עם ישראל. הם עמדו במסירות נפש ולא ויתרו על יהדותם, וכך לבסוף גם הגיע הנס וביטול מחשבת המן הרשע. כתית – למאור. על ידי כתיתה והתבטלות, מתגלה עצם הנשמה.
וזאת המשמעות של "עד דלא ידע": יש יום אחד בשנה, שבו אנחנו צריכים להניח בצד את הדעה שלנו, את המטענים והאגו שלנו ולהתבטל, לצאת מעצמנו, לא להיות מונחים ושקועים בהרגלים ובהנחות היסוד והקיבוע שלנו, ואז מתפרצת ומתגלה הנשמה כך שגם כשהדעה והאבחנה הלוגית שלנו לא פעילות, גם אז אנחנו לא מתבלבלים, והמן הוא ארור ומרדכי דווקא ברוך!
כבר שנתיים שהקורונה פה. אף אחד "עדיין לא ידע" למה אנחנו נכנסים, לאיזה משבר ואתגר שישנה את העולם כולו. נברך ונאחל שהשנה בעזרת ה' בלי שאנחנו יודעים איך בדיוק, יתקיים "ונהפוך הוא" ונצא מאפלה לאורה ושמחה וששון ויקר, בגאולה במהרה בימינו.
שבת שלום ולהמשיך שמחה לכל השנה.
