ערב פסח במחנה ברגן בלזן האדמו"ר מבלוז'ב. רבי ישראל שפירא זצ"ל, ניגש למפקד המחנה וביקש, בשם ארבעים איש, לתת להם רשות לאפות מצות, ולספק להם את הקמח, תוך שהם מוותרים על הלחם לשמונה ימים.
המפקד אמר לו כי יבקש רשות מברלין, ולמרבה הפלא. אחרי כשבוע הגיע האישור הנכסף.
הם בנו תנור הקטן משאריות לבנים. אחרי יום עבודה מפרך, טחנו את החיטים בריחיים מאולתרים. את הקמח לשו בזריזות במים שלנו, הדליקו את התנור והחלו במלאכה הקדושה: אפיית מצות לפסח בברגן בלזן. ופתאום, תוך כדי האפייה, התפרץ המפקד לצריף, הרס את התנור, שבר ודרך על המצות המוכנות וקלקל את שארית הקמח. הוא אף היכה על שמאל ועל ימין במכות רצח את היהודים, שלא הבינו איך התמוטטה כל התקווה שלהם לפסח כהלכתו. כשראה המפקד את הרבי מבלוז'ב, עזב את יתר יהודי המאפייה, והיכה בעיקר את הרבי במכות רצחניות, ורק בנס נשאר הרבי בחיים.
במחנה נשארו היהודים בלי מצות ובלי לחם לשמונה ימים, מכל האפייה נשארה בידם פיסת מצה בגודל מטבע, לפליטה מהחורבן.
בלילה התיישבו לליל הסדר, ועברה השמועה במחנה, כי בצריפו של הרבי מבלוז'ב נערך סדר. הכל היה שם: הגדה – הרבי ידע בעל פה. ארבע כוסות – שמרו את הנוזל האנונימי שנהגו הגרמנים לחלק כקפה, זכר לארבע כוסות. מרור – היה בשפע, הלילה ההוא היה כולו מרור. והייתה להם גם את פיסת המצה הקטנה עליה אמרו את ההגדה. כשהגיע זמן אכילת מצה, כולם היו בטוחים שהרבי יאכל את פיסת המצה – כי הוא המבוגר, הצדיק, עורך הסדר, והוא זה שהגה את הרעיון ומסר את נפשו עליו. אבל הרבי, הוא סקר את הבלוק כמחפש…
מפאתי הבלוק התרוממה אישה – האלמנה קאשיצקי. היא אמרה: כיון שהלילה הוא הלילה בו מעבירים את המסורת לדור הבא, אני מציעה שבני הקטן, יאכל את המצה, והרבי הנהן בראשו: ודאי ליל שימורים זה הוא למען יידעו הדורות הבאים.
אחרי השחרור מהמחנה, ניגשה האלמנה קאשיצקי לרבי, בבקשת עזרה. הציעו לה שידוך הגון אלא שהיא אינה מכירה את ההצעה, האם יועיל הרבי לעזור ולברר, האם, אכן, ראוי לה אותו אדם, והאם ראויה היא לו? האדמו"ר ביקש לדעת את שם המשודך: ישראל שפירא שמו. מכיר אני אותו היטב, אמר הרבי, וכדאי לך להכירו.
כשהגיעה האלמנה קאשיצקי לפגישה, ראתה את הרבי, והבינה כי מעולם לא ידעה כי שמו הפרטי של הרבי מבלוז'ב הוא ישראל. ואכן, בתוך זמן קצר בא האדמו"ר בברית הנישואין עם אותה אלמנה.
כששאלו אותו מה ראה בה, אמר: כשבתופת של ברגן בלזן, בה האופק היה לא יותר מדקות ספורות, ובכל מקרה לעולם לא יותר מיום אחד, אישה אחת מאמינה, כי עם ישראל יחיה לנצח, ויש לדאוג לדור הבא – היא ראויה להמשיך עימה את השושלת.
רוצים להישאר מעודכנים?
ליל הסדר סובב כולו סביב הילדים. אנו מצווים להתחיל בסדר מיד, כדי שלא יירדמו הילדים, עושים דברים מתמיהים כדי שהילדים ישאלו שאלות, ובהגדה אנחנו קוראים על ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. כשרואים את הבנים בהגדה, מיד עולה השאלה למה הבן הרשע יושב ליד החכם, הוא הרי הכי גרוע והיה צריך לשבת אחרי שאינו יודע לשאול? וגם מפליאה מאוד התשובה שנותנים לרשע "אילו היה שם לא היה נגאל". אם זה המצב, אז למה הוא כאן חוגג איתנו, הרי הוא לא היה נגאל?
מסביר הרבי מליובאוויטש שמלכתחילה חובתנו להביא לשולחן הסדר גם את הבן הרשע, כי ישראל אף על פי שחטא הוא, צריכים לקרב אותו, וכדי לגלות את הנקודה היהודית שבתוכו מושיבים אותו דווקא ליד החכם שיוכל ללמוד ולקבל את התשובות לשאלות שלו, כי הרי התם ושאינו יודע לשאול לא יודעים מה ללמד אותו, ובזה נותנת התורה הוראה כפולה לבן הרשע. היא אומרת – גם אם הגעת למצב הכי ירוד, אתה מוזמן לסדר ויש לך תקווה גדולה, ולבן החכם אומרת התורה – אל תסתפק בזה שאתה יושב בשולחן הסדר, אלא צא וחפש את מי שצריכים את עזרתך, תושיב אותם לידך ותגלה את הניצוץ האלוקי שקיים בתוכם.
והרבי מסביר שהתשובה לרשע "אילו היה שם לא היה נגאל", כי במצרים לפני מתן תורה באמת לא הייתה תקנה, אבל כיום אחרי שקיבלנו את התורה ברור שהוא מוזמן ויכול תמיד לתקן את דרכיו.
מליל הסדר נלמד לכל השנה להשקיע בילדים את המרב ולדעת שכל ילד הוא אוצר, וגם אם הוא חלילה נראה כמו אחד הבנים האחרים, נושיב אותו ליד החכם, נסביר לו באהבה ונגלה שהוא גם חלק משולחן הסדר.
בשיחותיו ומכתביו דיבר הרבי הרבה על כך שארבעת הבנים עדיין מגיעים לשולחן הסדר ומשתתפים, אך יש הבן החמישי, שלפעמים אין לו איפה לחגוג את הסדר או לא רוצה לחגוג, וגם אותו צריכים להביא לשלחן הסדר. לכן בתי חב"ד בכל רחבי הארץ והעולם עורכים סדרים פתוחים לכל דכפין, וגם כל אחד באופן פרטי מוזמן לקחת את המשימה ולהזמין עוד חבר או שכן שאין להם איפה לעשות את הסדר. ככה נתאחד כולנו לחגוג את הגאולה ממצרים כהכנה לגאולה האמיתית והשלמה שתבוא בקרוב ממש עוד לפני ליל הסדר.
שבת שלום וחג כשר ושמח.
